פרק ו': לו שקול ישקל כעסי

לאחר ששמע בקשב רב לדברי אליפז בפרק ה': "כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה" (איוב ה', ב), כעת משיב איוב לדבריו: "וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד, כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ" (שם ו', א-ג). מבחינתו של איוב, כאבו כה גדול שאין לאליפז יכולת להכילו ולהתמודד עמו כלל. אליפז דיבר מתוך חזיונות לילה, מתוך נסיון חיים מצומצם ומתוך חכמה – אך איוב מדבר מתוך החוויה האישית שלו, חוויה שבה אלוהים הוא המכה את איוב: "כִּי חִצֵּי שַׁ-דַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי, בִּעוּתֵי אֱלוֹהַּ יַעַרְכוּנִי" (שם, ד). איוב דוחה את דברי אליפז מתוך שאינו שייך לסבלו וממשיך ואומר לו: "הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא, אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ?" (שם, ה) – כשם שבעל החיים השבע אינו גועה מתוך שבעו, כך אין לאליפז השרוי בטובה שייכות והבנה בענייני יסורים.


הפסוק הנזכר: "לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד" (שם, ב) נזכר גם בתלמוד (בבא בתרא טז) ונדרש בו בצורה שונה מפשוטו של מקרא. כך היא לשון הגמרא: "עפרא לפומיה דאיוב! [עפר לפיו של איוב] - חברותא כלפי שמיא?! [היתכן לפנות לאלוהים כאל חבר]". מסביר שם רש"י: "איוב היה מדבר לפני השכינה כאדם המתווכח עם חברו: בוא ונשקול מי חייב למי". לפי דברי חז"ל כאן, הפסוק מתפרש באופן הבא: "לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי" – לו היה ניתן לקחת את העונשים שבאו על איוב מן השמים, "וְהַוָּתִי" – וכנגדם לקת את ההוות, העיוותים שחטא בהם איוב, "בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד" - איוב מציע כאן לשקול על כף המאזניים את עוונותיו כנגד יסוריו. בכך, הוא מתריס כלפי שמיא וטוען שהוא נענש באופן שאינו מידתי. בקריאה זו של חכמים איוב מצטייר לכאורה כמי שלכל הפחות מכיר בכך שהיסורים באו עליו מאלוהים בשל חטאיו, ובזה אליפז עשה את שלו. הלא בקללתו את יומו, איוב הטיל את האשמה ליסוריו במזלות ובזמן ולא נתן משמעות לסבלו, ואילו אליפז הוא זה שניסה להכניס משמעות למשוואה הזו בכך שאמר שאלוהים מייסר אותו כנגד חטאיו. לחלופין, אפשר גם לבאר שאיוב מדבר כאן רק ב"הוה אמינא", כרוצה לומר: אף אם תאמרו שחטאתי לפני אלוהים, אין מידתיות בין חטאי לבין יסוריי. כך גם משתמע מהמשך דבריו של איוב מהם עולה כי הוא כלל אינו מכיר בכך שחטא: "וּתְהִי עוֹד נֶחָמָתִי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמוֹל כִּי לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדוֹשׁ" (שם, י) - דבר אחד מנחם אותו וינחם אותו ביום מותו – הידיעה שלא חטא לפני אלוהים. מבחינתו, מותו יהיה מוות של קדוש מעונה.


הרב אורי שרקי מסביר על דברי הפסוק: "לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי וְהַוָּתִי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד" (שם, ב) כי "וְהַוָּתִי" פירושו: ההווה. מי שנמצא בסבל רואה רק את ההווה ואינו מסוגל לחשוב בבהירות על העבר ועל העתיד. וכך, בעוד אליפז מנסה לתת נחמה ותקווה לאיוב בכך שיצפה לעתיד טוב יותר, איוב מבטל את דבריו ואומר: "מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי?" (שם, יא). אין לאיוב את שאר הרוח להתבונן בשאלות פילוסופיות, הוא מנוע מהתבוננות רחבה: "הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי" (שם, יב). זו דרכו של איוב לדחות את דבריו של אליפז הנראים מבחינתו כנחל אכזב שאינו ממלא את יעודו דווקא בזמן בו נזדקקים אליו יותר מכל: "אַחַי בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ" (שם, טו).