פרק ו': לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב

במאה ה12 לספירה, הכת המוסלמית אל-מֻוַואחִידוּן כבשה את מרוקו ולא אפשרה למי שאינו מוסלמי לחיות תחת שלטונה. היא אילצה את הקהילה היהודית להתאסלם - כל יהודי נדרש להתייצב לומר את השהאדה ובזה הוא נעשה כביכול מוסלמי. היהודים נחלקו ביניהם האם לעשות זאת אם לא. היו כאלה שמסרו את נפשם על קדושת השם וסרבו להתאסלם, אך רובה של הקהילה היהודית בעיר פס הצהירה את השאדה הכוללת את האמונה בשליחותו של מחמד. יחד עם זאת, הקהילה היהודית המשיכה לקיים מצוות בסתר – מעטים מביניהם המשיך ללמוד תורה ורובם מביניהם המשיכו לקיים מצוות באופן מצומצם ומוגבל ביותר.

והנה, יום אחד הם מקבלים אגרת מרב עלום שם הנמצא מחוץ למרוקו, ובה כתוב כי מי מהם שהתאסלם כבר איננו יהודי וממילא אין צורך שישמור על שום סממן יהודי. באותו זמן, משפחה ספרדית הגיעה מקורדובה שבספרד אל העיר פס, ועמה הבן משה בן מיימון (הרמב"ם) שהיה אז כבן עשרים ושבע. באותה שעה כותב הרמב"ם את אגרתו המפורסמת – "אגרת השמד". תחילה, הוא פונה אל אותו רב ותמה על כך שהוא מחווה דעה על יהודי המקום בשעה שאינו משתתף עמם בצרה. הוא מוסיף ואומר שכל מעשה טוב שאדם עושה בעולם הזה מזכה אותו בעמידה לפני הקב"ה. האגרת היא ארוכה, ובסופה פונה הרמב"ם אל ראשי הקהילה ואומר להם שהם צריכים לנהוג נכונה עם בני הקהילה – גם אם אלו המשמרים רק מעט מסממני היהדות וכבר נדמה שעברו על רוב מצוות התורה. וכך לשונו: "אינו ראוי להרחיק מחללי שבתות ולמאוס אותם, אלא לקרבם ולזרזם בעשיית המצוות". בשורות הללו, לעניות דעתי, החלה המסורתיות ה"מזרחית". מסורתיות איננה מתחילה מן העם אלא מתלמידי חכמים שנותנים לה לגיטימציה ומאפשרים לה להתקיים. עובדה היא שלא מצינו שהמסורתיות צמחה בקהילות אשכנז, מפני שהרבנים נלחמו נגדה ועל כן באשכנז צצו להן תנועות שונות שלא מצינו כדוגמתן בקהילות הספרדים, כדוגמת: רפורמים, קונסרבטיבים וכו'. הרעיון הזה – של אדם שמגדיר עצמו כמסורתי אך נשאר באותה קהילה ואינו מקים קהילה לעצמו - התאפשר הודות לרבנים שלא נלחמו בתופעה, ממש כפי שעשה הרמב"ם.

ממשיך הרמב"ם ואומר באגרתו: "וכבר פרשו ז"ל שהפושע שפשע ברצונו, כשיבוא לבית הכנסת להתפלל – מקבלין אותו ואין נוהגין בו מנהג בזיון, וסמכו אותו לדברי שלמה: "לֹא יָבוּזוּ לַגַּנָּב כִּי יִגְנוֹב לְמַלֵּא נַפְשׁוֹ כִּי יִרְעָב" (משלי ו', ל) – לא יבוזו לפושעי ישראל שהם באים להתפלל בסתר ולגנוב מצוות" (אגב, אין בידינו את המדרש אותו מצטט הרמב"ם כאן). אומר הרמב"ם – אל תבוזו לאותם אנשים ואל תוציאו אותם מן הקהילה, אלא קרבו אותם וזרזו אותם לקיום המצוות. במילים אחרות, הרמב"ם מנחה את הרבנים להעלים עין ולאפשר לאותו אדם "לגנוב" מצוות.

כיוצא בזה נאמר במדרש שכן מצוי בידינו (מכילתא שמות כ"ב): "וכי מה גדול – הגונב או הנגנב? הווה אומר: זה הנגנב שהוא יודע שהוא נגנב והוא מחריש. וכן מצינו באבותינו שעמדו בהר סיני ביקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". כביכול נגנב לב בית דין בידם, שנאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם וכו'". ואם תאמר: שאין הכל גלוי וידוע לפניו, תלמוד לומר: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו" – ואף על פי כן: "והוא רחום יכפר עוון", ואומר: "כסף סיגים מצופה על חרס שפתיים דולקים ולב רע"". הקב"ה יודע בדיוק היכן האדם נמצא ומה כוונתו במעשיו, ובכל זאת הוא מעלים עין ומאפשר לו כביכול לגנוב את דעת העליונה – לקיים מצוות ולהתנהג כרגיל. עלינו ללמוד ממידה זו של העלמת העין ולהיות סבלניים כלפי מי שמגיע לבית הכנסת רק כדי "לגנוב" מצוות. בתוך קהילה צריך גם לדעת לעגל פינות ולאפשר לכל אדם את ההזדמנות להתחבר אל הקודש, גם אם הדרך אינה נקיה בשלב זה.