פרק ו': ויעמדו כמשפטם על עבודתם

"וְאֵלֶּה אֲשֶׁר הֶעֱמִיד דָּוִיד עַל יְדֵי שִׁיר בֵּית ה' מִמְּנוֹחַ הָאָרוֹן. וַיִּהְיוּ מְשָׁרְתִים לִפְנֵי מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד בַּשִּׁיר עַד בְּנוֹת שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִָם, וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם" (דברי הימים א ו', טז-יז). לאחר מכן מופיעות שתי קבוצות – האחת של אנשים שעמדו לפני הארון (אלו הם אסף ואחיו), וקבוצה שניה מצומצמת שעמדה לפני משכן אוהל מועד (אלו הם הימן ואיתן). בכל אופן, מדובר באנשים שעסקו בשיר ורוח, ואילו הכותב נוקט כלפיהם בלשון מיוחדת שנראית לכאורה לא שייכת לתפקידם: "וַיַּעַמְדוּ כְמִשְׁפָּטָם עַל עֲבוֹדָתָם" (שם). יש שמבארים (כמו למשל אונקלוס): "כמשפטם – כמו הראוי להם", כלומר – הם מעצמם יודעים את מעמדם ומיקומם בשיר. רש"י אומר: "כמשפטם - כמשפט אשר העמידם דויד". כידוע, דוד המלך היה איש השירה ולא איש הקרבנות, שנאמר: "כִּי לֹא תַחְפֹּץ זֶבַח וְאֶתֵּנָה עוֹלָה לֹא תִרְצֶה, זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה" (תהלים נ"א, יט), ולפי הבנתו בשירה – כך עמדו הלויים ושוררו. הרד"ק אומר: "כמשפטם – היא עבודת השיר, וכן אמר בתורה: "לעבוד עבודת עבודה" – והוא השיר, שהוא עבודת הקרבנות". הגמרא מסבירה לנו מהי "עבודת עבודה" הכתובה בתורה בהקשרם של הלויים ואומרים לנו שמדובר בעבודה המכשירה עבודה אחרת, דהיינו – השירה המשרתת את עבודת הקרבנות. לכאורה, היה אפשר לחשוב שמדובר בזילות בשירה; האם לא היה ראוי שיהיה השיר לשמו, דהיינו: אמנות לשם אמנות? אלא, שכאן חכמים והתורה מלמדים אותנו דבר חשוב: השיר ראוי לו שיהיה ענו וידע שהוא בסה"כ כלי שרת. כאשר שהמנגן יודע שהוא כמו הכלי שמנגנים בו – אז אינו מתגאה. וכפי שדרשו החסידים: "ויהי כנגן המנגן, ותהי עליו רוח ה'" – רק כאשר המנגן רואה את עצמו כאילו שהוא כלי הנגינה שאינו מתגאה בצלילים המופקים ממנו – אז שורה עליו רוח ה' והשיר נגלה בטהרתו. כך גם כאן – הלויים יודעים שהם כלי שרת לעבודה - יש להם מנצח הממונה עליהם, יש להם את רוחו של דוד שהיה איש השירה, יש להם את הכהן ואת הקרבן, ומעל כולם את הקב"ה המקשיב לשירתם – עבור כל אלו הם שרים, ולא כדי להראות את כוחם בשירה.


בהמשך הפרק נאמר: "וַאֲחֵיהֶם הַלְוִיִּם נְתוּנִים לְכָל עֲבוֹדַת מִשְׁכַּן בֵּית הָאֱלֹהִים" (דברי הימים א ו', לג). מבאר הרד"ק: "כלומר: אלה השלשה שזכרנו היו ראשי אבות, והיו משוררים לפני משכן אהל מועד, ולא היה עבודת כתף ושום דבר עליהם - אלא משוררים היו, ואחיהם היו לשאר עבודת המשכן, כמו שכתוב בתורה שהיו נושאי המשכן עד מנוח הארון וממנוח הארון היו שוערים ומתעסקים בענין המשכן, וכן בבית אשר בנה שלמה היו שוערים כמו שכתוב". במילים אחרות, הרד"ק אומר לנו שהיו לפחות שתי קבוצות של לויים – האחת אחראית על השיר, והאחרת אחראית על הסעת הארון ועל שמירת המשכן (אנשיה מכונים "שוערים"), כאשר אסור למשורר להיות שוער, ולהפך. כל אחד נמצא על תפקידו המדוייק. למעשה, המשוררים היו רק מבני קהת ומררי הנזכרים כראשי אבות, ורבנו יהודה הלוי אומר על כך בספר הכוזרי שאותם לויים שהובדלו לעסוק רק בשירה ונתנו להם תקציב ונחלות כדי שיהיו פנויים לעבודת השירה החשובה. את השיר הזה אי אפשר להפסיק...


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק כ"ט: ראיתי בשמחה להתנדב לך

על הפרוכת בבית הכנסת בקיבוץ "שדה אליהו" שבעמק המעיינות כתוב בגדול: "רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ" (דברי הימים כ"ט, יז). פסוק זה לקוח מפרקנו ונאמר על ידי דוד המלך בתפילתו לקב"ה. פרק כ"ט כולו ה

פרק כ"ח: הכל בכתב, מיד ה', עלי השכיל

בפרק כ"ח, דוד מקהיל את כל ישראל ומבקש מהם להמשיך במצוות ה'. לאחר מכן הוא נותן תוכחת מוסר ודברי עידוד לשלמה בנו אודות בניין המקדש, כמו גם מוסר לידיו את תכנית המקדש וכליו שקיבל דוד משמואל הרמתי, שנאמר:

פרק כ"ז: המקורבים למלך

בפרק כ"ז, אחר שסיימנו למנות את שמות ראשי המחלקות המשרתים את המלך מדי חדש בחדשו ומנינו את שמות השרים של כל שבט ושבט ואת השרים הממונים על אוצרות המלך, שלושת הפסוקים האחרונים בפרק מביאים את שמות יועצי המ