פרק ו': ואכירה, והנה לא אלוהים שלחו

בפרק ו', החומה נבנ,ה אין בה פרץ, אבל נחמיה עדיין לא קבע בה דלתות. סנבלט, טוביה, גשם ויתר אויביו רואים זאת והם מתכננים התנקשות בנחמיה במעטה של ועידת שלום: "וַיִּשְׁלַח סַנְבַלַּט וְגֶשֶׁם אֵלַי לֵאמֹר: לְכָה וְנִוָּעֲדָה יַחְדָּו בַּכְּפִירִים בְּבִקְעַת אוֹנוֹ, וְהֵמָּה חֹשְׁבִים לַעֲשׂוֹת לִי רָעָה" (נחמיה ו', ב). נחמיה מתחמק מהם ומשיב להם שיש לפניו מלאכה רבה לעשות ואין לו פנאי להיוועד עמם. ארבע פעמים הם קוראים לנחמיה להיוועד עמם והוא משיב אותם כדבר הזה. בפעם החמישית, סנבלט שולח "איגרת פתוחה", כלומר - איגרת שאינה חסויה וכל אחד יכול לקראה, ובאגרת כתוב: "בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע וְגַשְׁמוּ [המנהיג הערבי] אֹמֵר: אַתָּה וְהַיְּהוּדִים חֹשְׁבִים לִמְרוֹד, עַל כֵּן אַתָּה בוֹנֶה הַחוֹמָה וְאַתָּה הֹוֶה לָהֶם לְמֶלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְגַם נְבִיאִים הֶעֱמַדְתָּ לִקְרֹא עָלֶיךָ בִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר מֶלֶךְ בִּיהוּדָה. וְעַתָּה יִשָּׁמַע לַמֶּלֶךְ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וְעַתָּה לְכָה וְנִוָּעֲצָה יַחְדָּו" (שם, ו-ז). נחמיה לא נפל בפח, ומשיב לסנבלט שהוא בודה את הדברים מליבו.


נחמיה ממשיך לעשות את מלאכתו, אך בכל זאת נוקט במשנה זהירות והולך להיוועץ בנביא: "וַאֲנִי בָאתִי בֵּית שְׁמַעְיָה בֶן דְּלָיָה בֶּן מְהֵיטַבְאֵל וְהוּא עָצוּר, וַיֹּאמֶר: נִוָּעֵד אֶל בֵּית הָאֱלֹהִים אֶל תּוֹךְ הַהֵיכָל וְנִסְגְּרָה דַּלְתוֹת הַהֵיכָל, כִּי בָּאִים לְהָרְגֶךָ וְלַיְלָה בָּאִים לְהָרְגֶךָ" (שם, י). הנביא קורא לנחמיה להסתתר בבית ה' בהיכל, מקום אשר אסור לאיש ישראל לבוא שם. נחמיה אינו מתרשם מדבריו של הנביא, ואף לא משמותיו שעל פניו חיוביים הם: שמעיה – ה' שומע, דליה – ה' דולה (מעלה), מהיטבאל – ה' מטיב. כל השמות הללו הם חיצוניים לנחמיה, וההכרה הפנימית שבו גוברת עליהם: "וָאֹמְרָה: הַאִישׁ כָּמוֹנִי יִבְרָח? וּמִי כָמוֹנִי אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַהֵיכָל וָחָי? לֹא אָבוֹא!" (שם, יא). טענתו יש בה מן ההיגיון: וכי אין לאלוהים דרכים אחרות להצילני מלבד לדרך זו שבה אעבור איסור ואכנס אל המקדש במקום שאינו ראוי להתחבא בו? ועוד, דברי הנביא כאן הם לכאורה דברים השייכים לעולם החכמה ולא לעולם הנבואה, שכן אם מבקשים את נפשו של נחמיה – ודאי שמותר לו להתחבא בהיכל ה' משום פיקוח נפש, ומה שייכת כאן נבואה? לכן מסתבר שדברי הנביא כאן הם דברי שקר. נחמיה חש בכך ומבין שהנביא נשלח על ידי סנבלט: "וָאַכִּירָה - וְהִנֵּה לֹא אֱלֹהִים שְׁלָחוֹ, כִּי הַנְּבוּאָה דִּבֶּר עָלַי, וְטוֹבִיָּה וְסַנְבַלַּט שְׂכָרוֹ... לְמַעַן אִירָא וְאֶעֱשֶׂה כֵּן וְחָטָאתִי וְהָיָה לָהֶם לְשֵׁם רָע לְמַעַן יְחָרְפוּנִי" (שם, יב).


נחמיה מסיים את השתלשלות האירועים הזו בתפילה לה': "זָכְרָה אֱלֹהַי לְטוֹבִיָּה וּלְסַנְבַלַּט כְּמַעֲשָׂיו אֵלֶּה, וְגַם לְנוֹעַדְיָה הַנְּבִיאָה וּלְיֶתֶר הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מְיָרְאִים אוֹתִי" (שם, יג) – כאן אנו מגלים שהיו נביאים נוספים שהיו מייראים את נחמיה וכולם נשכרו על ידי אויביו. נחמיה הוא איש מעש שליבו נקי ושום קול חיצוני לא יכול לבלבל אותו. יש בכך מוסר השכל – מי שתוכו נקי וישר, יכול שישמע קולות רבים שינסו ליירא אותו ולהסיט אותו ממסלולו, אך הם לא ישלטו בו ולא יעשו בו רושם כלל ועיקר.


כיוצא בדבר כתב הסופר הרוסי אנטון צ'כוב בספרו מעשה פשוט על אדם שאין בו בטחון עצמי ורוח פנימית: "אדם שאין לו בלבו דבר-מה העולה בטבעו ובכוחו על כל השפעה חיצונית, הרי די גם בנזלת הגונה לערער על שיווי משקלו, והוא יתחיל לראות בכל ציפור ינשוף, וכל צליל ישמע לו כיבבת כלב; ואז, כל אופטימיות ופסימיות שיטפח בלבו, וכל הרעיונות הגדולים עם הקטנים שיעלו בדעתו, לא יהיה להם שום ערך משל עצמם, הם יהיו רק בגדר סימפטום ותו לא."