פרק ה': שתה מים מבורך, ונוזלים מתוך בארך, יפוצו מעינותיך חוצה

פרק ה' הוא שיר אהבה לתורה ולחכמה. הוא מזהיר את הבן מפני האשה הזרה - מחרבה החדה, מרגליה היורדות מוות, ומצווהו לדבוק באשת נעוריו, לאהוב אותה ולשתות מים מבורו: "שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ, יָפוּצוּ מַעְיְנֹתֶיךָ חוּצָה בָּרְחֹבוֹת פַּלְגֵי מָיִם" (משלי ה', טו-טז) – הנמשל לדברים אלו הוא הלימוד שהאדם לומד מן הבור ומן הבאר. הבור אין לו נביעה עצמית אלא המים מכונסים בתוכו, ואילו הבאר יש לה נביעה עצמית. לפיכך, סדר הלימוד הנכון הוא: שתה מים מבורך תחילה, ולאחר מכן נוזלים מתוך בארך. וכך נאמר בגמרא בפירוש (עבודה זרה יט.): "עולא רמי: שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בתחילה שתה מבורך ולבסוף ונוזלים מתוך בארך".


כדי להבין עוד יותר את הדברים, ניגש למדרשים על פסוק זה המאריכים בהדרכות ללימוד התורה: "רבי שמעון אומר: ממי שלמד בעיר ואחר הפריש בכל מקום, וכן הוא אומר: היתה כאניות סוחר". רבי שמעון מלמדנו ממי צריך ללמוד תורה – מחכם שהיה "בור" לפני שהיה "באר", שהתכנס פנימה ולמד היטב לפני שנפוצו מעינותיו חוצה, כשם שאשת החיל היתה תחילה מכונסת בתוך ביתה ולאחר מכן "היתה כאניות סוחר". הדרכה אחרת נותן לנו רבי שמעון בן מנסיא: "רבי שמעון בן מנסיא אומר: שתה מים ממי שבראך ואל תשתה עכורים ותמשך עם דברי האפיקורסים". הוא מלמדנו שישנם כמה סוגי מים, ועלינו לשתות מן המים הזכים והנקיים שבהם. "רבי עקיבא אומר: מה בור אינו יכול להוציא מים מאליו, אף תלמיד חכם – אם לא למד תחילה, אינו לומד. ונוזלים מתוך בארך – מה באר באים מים חיים מכל צדדיה, כך באים תלמידים ולומדים הימנו". דבריו של רבי עקיבא מדברים בעד עצמם. "דבר אחר: שתה מים מבורך – כשרוצה אדם ללמוד תורה, אל יאמר: אלמד מן הרחוק ואחר כך אלמד מן הקרוב". נשים לב שמדובר כאן גם בדמות המורה – שצריך שיהיה קרוב לתלמיד, אך גם בסוג הלימוד – שצריך שיעסוק התלמיד תחילה בלימוד הקרוב לנפשו, ורק אחר כך בלימוד הרחוק יותר. וכבר אמרו חכמים: "אין אדם לומד אלא במקום שלבו חפץ" – 'מקום' פירושו גם סוג הלימוד, אופיו, אופן הלימוד וכו'. למשל: יש אנשים שיש להם נטיה לרזי תורה, וכשהם מתקרבים ללימוד זה מגבילים אותם ואומרים להם שעליהם ללמוד הלכה תחילה, ובכך מרחיקים אותם מן הדבר הקרוב אליהם.


הגאון רבי אליהו מוילנא מבאר את הפסוקים המדוברים באופן מיוחד. הוא אומר שכאשר אדם בא לשתות מים מן הבור, עליו לעשות זאת ביגיעה רבה כי המים נמצאים בתחתית הבור ועליו להתאמץ כדי לדלות ממנו. קצת יותר קל לו לשתות מן הבאר מאשר מן הבור, שכן המים עולים לקראת השותה. לעומת זאת, הבא לשתות מן המעין אינו צריך אלא ללכת למקום המעין ולשתות, ואין לו יגיעה רבה בכך. ואם המעין אף יוצא החוצה לרחוב – ממעין כזה קל ביותר לשתות. בנמשל, האדם הלומד בתחילת דרכו מתייגע הרבה, יורד אל הבוֹר כדי שלא יהיה בוּר. עם הזמן, מתחילה לצאת ממנו נביעה עצמית וכח החידוש מתפתח בו – זוהי מדרגת הבאר שבהמשך מתפתחת למדרגת מעין ולבסוף מעין שמימיו יוצאים חוצה לרחובות העיר.


ניתן לומר, אם כן, שישנם שלושה שלבים עיקריים בהתפתחות הלומד: בור – כשלומד מרבו, באר – כשלומד לעצמו ומעצמו, ומעין – כאשר לומד ומלמד לאחרים. בכל שלושת המצבים הללו, מקור המים נשאר ברוך: "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ" (משלי ה', יח) – גם בימי הנעורים שלא חידש בהם כביכול שום חידוש יש ברכה, כי רק בזכותם הוא כעת פרה ורבה: "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (שם, יט). וכפי שדרשה הגמרא (עירובין ד): "מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו - מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בה – מוצא בהם טעם". דברי התורה הראשוניים הם כדד של האשה המינקת, וכל חזרה עליהם מגלה ללומד אותם רבדים ופנים שונים וחדשים. ועל כן על הלומד להמשיך ולעסוק בתורה ובחכמה: "בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (שם).