פרק ה': מנא מנא תקל ופרסין

פרק ה' נפתח בקול ששון וקול שמחה. בלשאצר המלך עושה סעודה גדולה ושותה כנגד אלף איש. בסעודה הגדולה מביאים לפניו את כלי המקדש והוא משתמש בהם לצורך הסעודה. בסופו של דבר, הסעודה הזאת הפכה לו לצרה צרורה. פתאום מגיעה יד וכותבת: "מְנֵא מְנֵא, תְּקֵל וּפַרְסִין" (דניאל ה', כה) ובלשאצר נבעת. חכמיו של בלשאצר אינם מבינים מה נכתב שם. חכמים יסבירו בגמרא שהכתב הזה יצא רק בראשי תיבות ובסדר מסויים, ויש אפילו שאמרו שהמילים נכתבו בגימטריה של אתב"ש. איך שלא יהיה, דניאל לבדו הוא שהצליח לפענח את הכתוב והוא שאומר למלך ש"מְנֵא מְנֵא" פירושו: מנה האלוהים את מלכותך והשלימה, דהיינו: תם זמנך למלוך. "תְּקֵל וּפַרְסִין" - נשקלת במאזניים ונמצאת חסר, ועל כן נפרסה מלכותך וניתנה למדי ופרס. בשמעו את הדברים, בלשאצר אומר למשרתיו: הלבישו את דניאל בבגד ארגמן ושימו רביד זהב על צווארו. רבינו סעדיה גאון מסביר שהוא עשה כן "להחניפו, למען ילך להתפלל ויבטל הגזירה". רס"ג ממשיך ומספר לנו שבלשאצר מבקש מדניאל שיתפלל עליו, ודניאל אמר לו: "כבר נגזרה גזירה, לפי שטעית בחשבונך". בלשצאר ידע את דברי ירמיה בפרק כ"ט: "לפי מלאת לבבל שבעים שנה - אפקוד על בבל", דהיינו: גלות בבל תארך שבעים שנה. בלשצאר חישב שבעים שנה באופן שגוי והסיק באופן מוטעה שהנבואה לא התקיימה. בעקבות כך, הוא עורך סעודה גדולה ומשתמש בכלי המקדש, ובכך שולח חיצי לעג מרים כלפי התקווה הציונית לשוב לארץ ציון וירושלים. בעקבות כך, אלוהים נקם בו את נקמת עמו. רס"ג אומר שבאותו היום נלחם בלשצר עם כורש ודריווש. ניצחו גיבוריו של בלשאצר במלחמה וחזר בשמחה מן המלחמה, עשה משתה לאלף גיבוריו ואמר בליבו: כיוון שהגיעו שבעים שנה ולא נגאלו - שוב אינם נגאלים. וציווה להוציא כלי המקדש מן האוצר ושתה בהם הוא ואשתו וגיבוריו ופילגשיו. ועל זה אמר לו דניאל: אתה התרוממת על אדון השמים והשתמשת בכלי ביתו.


באותו לילה נהרג בלשאצר. ומי הרגו? סריס אחד, שומר ראש המלך, כיוון ששמע נבואת דניאל אמר בליבו: בודאי זה האיש דניאל - דבריו נכונים הם. הלך והרג את המלך ולקח את ראשו, ויצא מן העיר והוליכו לכורש ודריווש הצרים על בבל, אז נתאמצו כורש ודריווש במלחמה על בבל - ומסרה הקב"ה בידם, כפי דברי ירמיהו שאמר: "לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד על בבל". במדרש מתואר כי בלשאצר, שהיה נסער בשל הכתובת המסתורית שהופיעה לפתע על קיר ההיכל וחשש שמישהו בתחפושת עשוי להיכנס אל הארמון על מנת לרצוח אותו, הורה לשומרי שער הארמון לערוף את ראשו של כל מי שמנסה להיכנס בכח אל הארמון, אפילו יהיה זה מישהו הטוען כי הוא המלך עצמו. בלשאצר, שחש ברע, עזב את הארמון במהלך הלילה, מבלי שאף אחד יבחין, מהכניסה האחורית. כאשר חזר סירבו השומרים להכניס אותו. הוא טען שהוא המלך עצמו, אך השומרים אמרו לו: "האם אין זה המלך אשר הורה לנו להרוג כל מי שינסה להיכנס בכח לארמון, אפילו אם יטען שהוא המלך עצמו?" כורש ודריווש שעבדו בארמון המלוכה אחזו בקישוט כבד שהיה חלק מפמוט ובאמצעותו ניפצו את גולגלתו של המלך.


מעניין שחכמים במדרש רואים המשכיות לבלשאצר אצל המלכה ושתי המופיעה במגילת אסתר. לפי חכמים, ושתי היא ביתו של בלשאצר וגם היא הוסרה ממלכותה במשתה יין. אחשורוש עושה משתה והוא גוזר להביא את ושתי בכתר מלכות, להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא. ותמאן המלכה ושתי לבוא, המלך קצף מאוד וחמתו בערה בו, עד שציווה להרגה בעצת ממוכן. וחכמים שואלים: "אמאי דלקא ביה כולי האי?" - מה כבר עשתה ושתי לאחשורוש שגרם לו לכעוס כל כך? ומשיבים חכמים, ששלחה ושתי לאחשורוש: אתה בסך הכל בנו של שומר הסוסים של אבי, ואינך באמת ראוי להיות מלך. אבי היה שותה אלף כוסות יין ודעתו נשארה צלולה, ואתה שתית קצת וכבר השטית וביקשת שאבוא לפניך כחפץ. במדרש אחר, מספרים לנו חכמים על השתלשלות האירועים שהובילה לנישואיה של ושתי עם אחשורוש: "אמר רב: אותו הלילה שנהרג בלשאצר והמליכו את דריווש, אמר לו דריווש לכורש: כבו את המנורה והוציאו מוחו של בלשאצר!". דהיינו: כבו את האור והרגו את בלשאצר. "והיו מסובים שם כורש ודריווש. אמר לו דריווש לכורש: עמוד וטול מלכותך, שאתה ראוי למלכות - שהיה דניאל אומר לך שאתה נוטל המלכות. שהיה כורש באפיקין של נבוכדנצר [היה עובד אצלו], והיה דניאל שואל בשלומו של מלך [היה פונה לכורש ושואל לשלומו כאילו שהוא המלך]. אמר לו כורש לדניאל: הצרת לי, למה אתה שואל בשלומי כך - שלא ישמע המלך ויהרגני? אמר לו דניאל: עתיד הקב"ה ליתן לך מלכות, שכבר נתנבא עליך ישעיה שתמלוך ותתן רשות לבנות הבית. אמר לו כורש [לדריווש]: דניאל אמר: "פְּרֵס פְּרִיסַת מַלְכוּתָךְ וִיהִיבַת לְמָדַי וּפָרָס" (דניאל ה', כח) - למדי תחילה ואחר כך לפרס, והיה דריוש מדי וכורש פרסי (ויש אומרים אביו היה מדי ואמו פרסית). וכשהמליכו דריוש באותו הלילה [שנהרג בלשאצר], היה מסב במקום שבלשאצר מסב, ונפלה ערבוביא מביתו של בלשאצר, שהיו אלו הורגים ואלו בוזזים, ושתי היתה נערה ורצתה בין המסובין, כשראתה הבית מעורבב שהיתה סבורה שאביה [בלשאצר] קיים, ובאה לחלקו של דריוש, וחמל עליה והשיאה לאחשורוש בנו, והקב"ה אמר: והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד, לפיכך נגזר עליה כאן" (ילקוט שמעוני אסתר פרק א, תתרמט).


אם כן, גם בלשאצר וגם ושתי נהרגו בעקבות השימוש המבזה בכלי המקדש. דרשו חכמים על הפסוק במגילת אסתר: "וכלים מכלים שונים - יצאה בת קול ואמרה להם: ראשונים [בלשאצר וחבורתו] כלו [אבדו] מפני כלים [כלי המקדש], ואתם שונים ושותים בהם?!". חכמים ראו בחומרה את השימוש בכלי המקדש שלכאורה כבר אינם קדושים ויצאו לחולין: "אמר רבי יוחנן: כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם - מקל וחומר, ומה בלשאצר שנשתמש בכלי קודש ונעשו כלי חול - נעקר מן העולם בו בלילה, קל וחומר למשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים לעולם - על אחת כמה וכמה".


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק י"א: ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו

הרמב"ם מתייחס לפרק י"א בדניאל בשני מקומות. הפעם הראשונה היא באיגרת תימן. יהודי תימן שולחים לרמב"ם אגרת בעקבות המבוכה הגדולה שארעה להם – המלך המוסלמי אונס אותם להתאסלם, ובמקביל ישנו יהודי שמספר על עצמו

פרק י': כי מן היום הראשון נשמעו דבריך

בפרק י', דניאל נמצא בתענית של שלושה שבועות, ובסופם הוא רואה מראה משונה: "וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז, וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁי