בפרק ה', הנביא הושע מוכיח את הכהנים, המלכים ובית ישראל כולו: "שמעו זאת הכהנים והקשיבו בית ישראל ובית המלך האזינו כי לכם המשפט כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור" (הושע ה', א). לא זו בלבד שהכהנים והמלכים לא שימשו דוגמא טובה לעם ישראל ותיקנו את דרכם, אלא הם היו להם כפח ומכשול - העם למד מהם רק דברים רעים.
חכמים דרשו את הפסוק הזה ואת הפסוק הבא אחריו, על הסיפור של ירבעם בן נבט. ירבעם הושיב פרסדאות, דהיינו: משמרות, על מנת שעם ישראל לא יעלו לרגל לירושלים. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת שהוא עשה איזשהו חשבון, שאם עם ישראל יעלו לרגל בירושלים, הם יראו את מלך יהודה כאשר הוא יושב בעזרה - ובעזרה מותר רק למלכי יהודה מזרע דוד לשבת, ואם ירבעם יבוא ויצטרך לעמוד באותו מקום, ייראה הדבר כאילו מלך יהודה גדול ממנו. ומפני גאוותו הזו הוא הושיב משמרות על מנת לבטל את עשרת השבטים הנותרים מלעלות לרגל בירושלים. הוא הושיב את המשמערות הללו אחת על תבור ואחת על מצפה, וכך כתוב בפרקנו: "פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור" (שם). כהני העגלים היו מסייעים ביד המלך ומסיתים את העם שלא לעלות לירושלים, והיו מצדיקים את המלך אם היה הורג את אלו שניסו לעלות. ולכן, פונה הנביא אל אותם כהנים ואומר להם: "וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקוּ וַאֲנִי מוּסָר לְכֻלָּם" (שם, ב). יש מפרשים - ששחטו את העולים לרגל. ויש אומרים: ששחטו קרבנות לעבודה זרה, ולא יוכלו לומר שלא היה מי שיתן להם מוסר ויתרה בהם, שכן אני - אומר אלוהים - "אני מוסר לכולם", שלחתי את נביאיי לפניכם ואתם לא שמעתם להם. רש"י אומר שהשחיטה כאן מובאת במובן של משיכה והעמקה, שהכהנים הללו העמיקו ומשכו את שטותם, היו נותנים הצדקות אידיאולוגיות לדברי ההבל שלהם. חכמים דרשו על כך: "הם העמיקו (הקצינו) יותר משלי. אני אמרתי: כל מי שאינו עולה לרגל - עובר בעשה, והם אמרו: כל העולה - יידקר בחרב". ההקצנה הזו באה משטיותם, מן השטות הקבועה בליבם. ומהי השטות אם לא הגאווה של ירבעם? ומהי השטות אם לא רוח השטות שגורמת לאדם לבטל את החיים מפני הכבוד והגאווה?
Comments