פרק ד': מוסר אב ואם

מוסר האב שבפרק ד' מלא ברוך, עדינות והסכמת הלב. החכם פונה לתלמידיו ואומר להם: "שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה׃ ב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד', א-ב). מוסיף ואומר להם החכם: איני מצווה אתכם במה שאני איני עומד בו, גם אני עמדתי בכור הבחינה ושמעתי למוסר אב: "כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי׃ ד וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי יִתְמָךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה" (שם, ג). אביו של החכם נתן לו מוסר, אך גם אמר לו שיבדוק אחריו ויתמוך אותם בליבו עד אשר ימצאם נכוחים, כדי שתהיה הסכמת הלב פנימית לדברים, וגם תתמוך בעשייתם החיצונית: שמור מצוותי וחיה.

בדרך כלל, האמא אומרת דברים רכים לבנה והאב אומר דברים קשים יותר. כך אומרת הגמרא (קידושין ל): "תניא רבי אומר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם. גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא האב למורא האם". בפרקנו, האב אינו מייסר את בנו בדברי תוכחות קשים, אך בכל זאת יש לדעת שיש מקום לדרך הנוקשית כשם שיש מקום לדרך הרכה - ואם האב אינו מייסר בדברים, על האם מוטלת החובה לעשות כן. כי חובה שיהיה איזון, שתהא יד ימין מקרבת ויד שמאל דוחה. וכך, בפרק ל"א המשלים את פרקנו נאמר: "דברי למואל בן משא אשר יסרתו אמו". חכמים אומרים לנו כי למואל הוא שלמה המלך ואמו היא בת שבע שכפאתו על העמוד ויסרה אותו.