פרק ד': לא לנו ולכם לבנות בית לאלוהינו

בזמן גלות בבל, כשישראל לא ישבו על אדמתם, הארץ לא ישבה ריקה לגמרי – שהרי הוגלו אליה עמים שונים על ידי מלך אשור, והם התיישבו בארץ ובנוה. והנה, כאשר הם שומעים על כך שהעולים בונים את בית המקדש מחדש, הם מבקשים להיות שותפים בבנייה: "וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּגְּשׁוּ אֶל זְרֻבָּבֶל וְאֶל רָאשֵׁי הָאָבוֹת וַיֹּאמְרוּ לָהֶם: נִבְנֶה עִמָּכֶם כִּי כָכֶם נִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵיכֶם, וְלוֹ אֲנַחְנוּ זֹבְחִים מִימֵי אֵסַר חַדֹּן מֶלֶךְ אַשּׁוּר הַמַּעֲלֶה אֹתָנוּ פֹּה" (עזרא ד', א-ב). ומה משיבים להם מנהיגי העולים? - "וַיֹּאמֶר לָהֶם זְרֻבָּבֶל וְיֵשׁוּעַ וּשְׁאָר רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל: לֹא לָכֶם וָלָנוּ לִבְנוֹת בַּיִת לֵאלֹהֵינוּ! כִּי אֲנַחְנוּ יַחַד נִבְנֶה לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ הַמֶּלֶךְ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס" (שם, ג).


כאן המקום לשאול: הלא המקדש הוא המקום האוניברסאלי באמת, ומדוע שלא לשתף בבנייתו את הגויים המבקשים להשתתף? אלא, שיש לעיין ולדייק בכתוב על מנת להבין מיהם אותם אנשים שביקשו להשתתף בבניית המקדש ומה היתה כוונתם בבקשתם. האנשים הללו, המכונים "צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן" (מה שכבר מעיד על תכונתם), אינם רואים בעולים יושבי הארץ כי אם פליטים ופולשים: "וַיִּשְׁמְעוּ צָרֵי יְהוּדָה וּבִנְיָמִן כִּי בְנֵי הַגּוֹלָה בּוֹנִים הֵיכָל לַה'". בנוסף, הכתוב אומר כי בימי גלות בבל, אותם אנשים הקריבו קרבנות מחוץ לירושלים – ואם כן הם לא מודים במקום המיוחד של המקדש וירושלים כמקום שדווקא ממנו יש מסר אוניברסאלי. זאת ועוד, הם עבדו עבודה זרה בהקריבם לשתי רשויות ולא האמינו באחדות האלוה, ואילו אם הם היו נבדלים מעבודה זרה - היה סיכוי לשתף אותם בבניין המקדש, וכפי שאנו עתידים לקרוא בפרק ו' שהאנשים שנבדלו מטומאת גויי הארץ עשו את חג המצות שבעת ימים יחד עם ישראל. עוד יש לומר, שסופם של אנשים אלו מעיד על תחילתם, שהרי אם המקדש היה חשוב להם באמת – הם לא היו מפריעים לבניית המקדש על אף שלא הסכימו לשתף אותם, אלא שמחים בבניינו. בפועל, כל בקשתם לבנות עם ישראל היתה מתוך חשיבה על מעלתם העצמית ועל כבודם, ורש"י אף אומר שהם עשו כן כדי להאט את קצב הבנייה ולחבל בה. הראייה לכך היא שכך הם נהגו בפועל משהבינו שלא יוכלו להיות שותפים פעילים בבנייה: "וַיְהִי עַם הָאָרֶץ מְרַפִּים יְדֵי עַם יְהוּדָה וּמְבַהֲלִים אוֹתָם לִבְנוֹת, וְסֹכְרִים עֲלֵיהֶם יוֹעֲצִים לְהָפֵר עֲצָתָם כָּל יְמֵי כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וְעַד מַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מֶלֶךְ פָּרָס" (שם, ד-ה). ראשי הגולה הבינו את כל זאת עוד בזמן פנייתם אליהם, ולא התפתו לדבריהם.


למעשה, הבית הלאומי שלנו יכול להבנות עם ידיים משותפות, מפני שהוא עתיד להיות בית ה' אליו מוזמנים כל באי עולם – וזאת בתנאי שיש להם לב נכון וכוונה טהורה.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק י': אנחנו מעלנו, אתם מעלתם

הגמרא (סנהדרין י) מספרת לנו על רצף מעשיות, כאשר בכל מעשה בעל המעשה למד את המידה שלו מאיש שקדם לו במעשה קודם. וכך הוא לשון הגמרא: "אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה [כדי לעבר את השנה ולהוסיף בה חודש י

פרק ט': והתערבו זרע קודש בעמי הארצות

פרק ח' הסתיים בכך שדתי המלך נמסרו לאחשדרפנים ולפחוות עבר הנהר והם מצידם חלקו כבוד ונישאו את העם ואת בית האלוהים. עלייה זו של עזרא, אם כן, הרבה כבוד והדר יש בה. לאחר כל זאת, מתחיל פרק ט' במילים: "וּכְכ

פרק ח': ואבינה בעם - איש שכל

עזרא יוצא לדרך ומקבץ את כל העם אשר איתו: "וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא [מקום שפך של נהר החידקל], וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה, וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא