פרק ד': כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו

והנה אנחנו באחרית הימים, והמסר האוניברסלי של ישראל יוצא אל העולם מציון: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים, וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' וְאֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם" (מיכה ד', א-ב).

דברים כמעט זהים מצאנו אצל הנביא ישעיה בפרק ב', אלא שהוא סיים בפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה'" (ישעיה ב', ה) - פסוק המורה על כינוס פנימה. הנביא מיכה, לאחר שהוא מתאר את סיום המלחמות והשכנת השלום והשלווה בעולם בעת נצחון המוסר, חותם בפסוק שנראה במבט ראשון כפסוק המורה אף הוא על כינוס פנימה: "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (שם, ה). ואמנם, הרד"ק מבאר שפסוק זה מדבר על ההווה - על המצב בו כל אומה הולכת אחר אלוהיה, כאשר ובעתיד כולם יסורו לדרך הטובה בהדרכת המלך המשיח. כמו כן, חז"ל במדרש ילקוט שמעוני רואים את הפסוק הזה כסוג של קללה לאומות העולם: "לעתיד לבוא באים כל שרי אומות העולם לפני הקב"ה ומקטרגים על ישראל, ואומרים לפניו: רבונו של עולם, הללו (הגויים) עובדי אלילים והללו (ישראל) עובדי אלילים, הללו מגלי עריות והללו מגלי עריות, הללו שופכי דמים והללו שופכי דמים, הללו יורדים לגיהנם והללו אין יורדים?! אמר להם: אם כן הוא, כל אומה תרד עמה אלוהיה". כלומר, אלוהים מקבל את דברי הקטגוריה של הגויים וכביכול אומר להם: כולם ירדו לגיהנם, כמוש ירד עם מואב וכו', ואני ארד עם ישראל ועמם אהיה בצרתם. ורמז לדבר נמצא בדבריו של ישעיה הנביא: "כי באש ה' נשפט" (ישעיה ס"ו, טז). הדברים הללו קשים להכלה, אך גם זו חלק מדרשנות חכמים.

יחד עם זאת, ניתן לראות את הפסוק "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד', ה) גם באור חיובי. לפני כמאה ועשרים שנה, חי באיטליה חכם גדול ממוצא מרוקאי בשם רבי אליהו בן אמוזג, שהיה רב בליוורנו ובעל בית דפוס, וחיבר כמה חיבורים חשובים שיש בהם מן הרוח האוניברסלית של היהדות. בספרו "ישראל והאנושות" כתב רבי אליהו בן אמוזג כי אמנם ליהדות יש צד פרטיקולרי לאומי ודתי, אך יש גם צד אוניברסלי שבו אנו חפצים להאיר לאומות העולם, ואנו מתייחסים אליהם בחיבה ובאהבה. כמו כן, כתב רבי אליהו בן אמוזג, שכל דת יש לה מקום; יש מקום לכל אומה לאחוז בדת משלה כאשר הדת הזאת מבטאת את הייחודיות של אותה אומה. אלא, שיש צורך שכל אומה תנקה את דתה מסיגיה. למשל, דת האסלאם מתאימה מאוד לנפשם של עמי ערב, אך יש בדת זו גם בעיות מוסריות שיש ואפשר לתקן. וכך כל דת ודת יש לה קיום בתיקון סיגיה. אפשר ודברים אלו של רבי אליהו בן אמוזג נרמזים בפרקנו, באמר הנביא: "כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו" - כל אומה קוראת לה' בשם אחר, שהרי שמות רבים יש לו לקב"ה, אך: "וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" - אצלנו יהיה ה' אחד ושמו אחד. ודברים אלו לא נדעם לאשורם איך יהיו עד שנגיע לאחרית הימים.