פרק ד': כולך יפה רעייתי ומום אין בך

פרק ד' פותח בשיר אהבה של הדוד לרעיה, בו הוא מתאר את יופיה של אהובתו בפניה. השר מתחיל ב: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה" (שיר השירים ד', א) ומסתיים ב: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שם, ז) בין הפתיחה לסיום יש סקירה של יופייה של האהובה, בה האהוב עובר איבר-איבר ומתאר את יופיו: הוא מדבר על עיניה, שערה, שיניה, שפתותיה ודיבורה, צווארה וכו'.


בקראנו את המילים: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שם) אנו מבינים כי מדובר כאן בתיאור של שלמות כוללת. כזכור, בנמשל המרכזי של שיר השירים, כנסת ישראל היא האהובה והקב"ה הוא הדוד. מכאן עולה השאלה המתבקשת: האם כנסת ישראל היא באמת מושלמת ותמיד היתה כזאת? רש"י אומר לנו שהיו זמנים בהם עם ישראל לא בדיוק היה מושלם, אבל הקב"ה אומר: "אֵלֶךְ לִי אֶל הַר הַמּוֹר וְאֶל גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (שם, ו) – אל בית המקדש, ושם עם ישראל הוא שלם: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שם, ז). כלומר, לפי פירוש רש"י לא מדובר כאן ברצף היסטורי של שלמות, אלא בשלמות במקום מסויים (ובמידת מה גם בזמן מסויים). רבי שמעון רואה את השלמות הזאת של עם ישראל כשלמות בזמן מסויים, וכך אמר במדרש: "בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני ואמרו: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" – באותה שעה לא היו בהם לא זבים ולא מצורעים ולא חיגרים ולא סומים ולא חיגרים ולא חירשים ולא אלמים ולא שוטים ולא שוממים ולא טיפשים ולא חלוקי לב, ועל אותה שעה נאמר: "כולך יפה רעייתי"". המדרש מדגיש לנו את המילה "שעה" ומבהיר לנו שמדובר בשלמות זמנית.


במדרש אחר, רואים חכמים את האמירה: "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שם) כמדברת על יעקב אבינו שהיתה מיטתו שלימה ולא נמצא בה פסול. גם כאן, הכוונה היא לשלמות בזמן, שבזמן מותו של יעקב – בניו כולם היו במצב של אחדות ושלמות, אך קודם לכן לא היה זה המצב (למשל: מעשה שמעון ולוי בשכם, מעשה ראובן שבלבל יצועי אביו, מעשה יהודה ותמר, מכירת יוסף).


יש מפרשים שלא מצמצמים את "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שם) לזמן או מקום מסויים, אלא מדברים על שני רבדים שונים: הרובד של הכלל והרובד של הפרט. כך אומר למשל בעל מצודת דוד: "כולך יפה רעייתי – מעודך [מאז ומתמיד] רעייתי, כל חלקי גופך יפה ולא נמצא בך שום מום. והנמשל הוא לומר אתם כנסת ישראל מאז כולכם כשרים ולא נמצא במי שמץ פסול". השימוש במילה "כנסת ישראל" הוא מדוייק, שכן הוא מסמל את הכלל. דהיינו: כלל ישראל כולו יפה, ואם יש מום – הוא נמצא בפרטים. את הדברים הללו אומר הרב קוק ב"אורות ישראל" וגם בפירושו לשיר השירים בספר "עולת ראיה": "האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה". יש כאלה שהאשימו בזמנו את הרב קוק שהוא רואה רק את האור ומתעלם מן הצל ומן החושך, והוא משיב לאותן האשמות ואומר שהאהבה הגדולה שיש לו לעם ישראל אינה מונעת ממנו מלראות גם את המומים שבו. יחד עם זאת: "הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית – נקייה מכל מום: כולך יפה רעייתי ומום אין בך"". הרב קוק מבדיל בין מה שהוא מקרי לבין מה שהוא עצמי. כלומר, הפסוק "כולך יפה רעייתי" מדבר על עצמיותה של כנסת ישראל שהיא יפה ושלימה, וזאת על אף שבצורה מקרית תתכנה נפילות ומעידות של הפרטים בה.


כאשר בלק מנסה לשכור את שירותיו של בלעם על מנת שימצא את נקודות התורפה של בני ישראל ויקלל אותם, הוא אומר לו: "לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם, אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה - וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה, וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם" (במדבר כ"ג, יג). הדרשנים עמדו על כך שפעמיים בתנ"ך נאמר "כולו" – פעם אחת בדברי בלק הללו, ופעם שנייה בשיר השירים: "וכולו מחמדים" (שיר השירים ה', טז), כאשר רעיון אחד חורז את שתי ההופעות: מי שמסתכל בפרט מסויים, בחלק או בקבוצה של עם ישראל – יוכל למצוא שם מומים, אך מי שמסתכל על הכלל – לא ימצא בו מום ("וְכֻלּוֹ - לֹא תִרְאֶה"), כלל ישראל הוא כולו מחמדים, כמו הדוד. זו מלאכה גדולה של סניגוריה ושל אהבת ישראל שלא כל אחד ניחן בהן.


על כל אלה, יכול אדם להבין את הפסוק "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד', ז) כמדבר על עצמו ועל נשמתו. לכל אדם יש ייסורי מצפון והרגשות של חסרונות המצויים בו, והוא רוצה לתקן את מומיו ולהשתלם. יחד עם כל רצונו הטוב לעשות זאת, עליו לזכור שבעצמיותו הוא כבר טוב. אלוהים עשה את האדם מעצם טבעו ישר וטוב, והמום אינו אלא מקרי וחיצוני לו. על כן, יש זמנים בהם הוא יכול לשיר שיר הלל לעצמו ולומר: "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", ולא לחשוש או להתייאש ממלאכת תיקון הפגמים החיצוניים שבו.