פרק ד': האנוש מאלוה יצדק?

בפרק הקודם, איוב סיים את דברי תלונתו במשפט: "לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז" (איוב ג', כו). הוא סיים את דבריו ולא קיבל חיבוק מרעיו, אלא מיד הם ניגשים להשיב לדבריו, ובראשם אליפז התימני. אליפז הוא המבוגר שבין הרעים, ואפשר שאפילו היה מבוגר מאביו של איוב, כפי שמשתמע מפרק ט"ו. כנראה שהיה אליפז גם הגדול בחכמה מבין שלושת הרעים ואף התקרב לנבואה, כמו שנאמר: "וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ, בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים" (שם ד', יב-יג).


וכך אומר אליפז לאיוב: "וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר: הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ - תִּלְאֶה?" (שם, א-ב) - יש שקוראים את תחילת דבריו של אליפז לאיוב באמפתיה: אם נשיב לדבריך - האם תהיה לך סבלנות לשמוע הדברים, או שתתעייף? שמא מתוך הקושי שלך אינך מסוגל לשמוע את דברינו? אך מיד לאחר מכן אליפז מתעשת ומחליט: "וַעְצֹר בְּמִלִּין מִי יוּכָל" (שם) – בין כך ובין כך, איני מחכה לתשובתך, איני מסוגל לשתוק ולהתאפק מלהשיב על דבריך. "הִנֵּה יִסַּרְתָּ רַבִּים וְיָדַיִם רָפוֹת תְּחַזֵּק, כּוֹשֵׁל יְקִימוּן מִלֶּיךָ וּבִרְכַּיִם כֹּרְעוֹת תְּאַמֵּץ - כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ וַתֵּלֶא, תִּגַּע עָדֶיךָ וַתִּבָּהֵל?!" (שם, ג-ה) – אתה איוב תמיד עודדת את הנכשלים וניחמת אותם, אך כשזה נוגע אליך אינך עומד במבחן? יש כאן ביקורת קשה של אליפז על התנהגותו של איוב, והוא אף מוסיף ומכנהו כסיל בשל חוסר אמונתו: "הֲלֹא יִרְאָתְךָ – כִּסְלָתֶךָ, תִּקְוָתְךָ וְתֹם דְּרָכֶיךָ".


אליפז לא עוצר כאן, אלא ממשיך ואומר שלא יתכן שיסוריו של איוב באו עליו לחינם, לא יתכן שאדם מתייסר מבלי שחטא: "זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדוּ?" (שם, ז). מעניין שחכמים בגמרא ראו בדברי אליפז אונאת דברים. חז"ל לא מתמקדים בשאלה האם איוב חטא או לא, האם דברי אליפז הם דברי אמת אם לאו, אלא באופן שבו נאמרים הדברים, בהקשר ובתזמון - המצערים את שומעם. וכך לשון התלמוד (בבא מציעא נח:): "תנו רבנן: 'לא תונו איש את עמיתו' – באונאת דברים הכתוב מדבר. כיצד? אם היה בעל תשובה - אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים – אל יאמר לו: זכור מעשי אבותיך... אם היו יסורין באין עליו, אם היו חולאים באים עליו או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חבריו לאיוב: הלוא יראתך כסלתך, תקותך ותום דרכיך, זכור נא מיהו נקי ואבד...". חכמים לימדונו שעל המנחם להזהר מלעשות חשבון נפש עבור המתייסר ולתלות את שארע לו בעוון.


בהמשך דבריו, אליפז מגייס לחיזוק טיעוניו את חזיונות הלילה להם זכה, ובהם ראה שאין מושלם בעולם. אלוהים לא נתן שלמות לאף דבר בעולם מלבדו, אי השלמות מונחת בטבע גם בבני האדם באופן מובנה: "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַ יִצְדָּק, אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר? הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה" (איוב ד', יז-יח). אליפז נוגע כאן בנקודה רגישה העולה עוד מפרק א', על פי פירושו של הרב אורי שרקי. בפרק א' ראינו שחייו של איוב נראים מושלמים מכל כיוון – איוב תם וישר וירא אלוהים וסר מרע, נולדו לו עשרה ילדים (מספר מושלם), מקנהו עולה למניין עשרת אלפים, מספר בהמותיו עולה למספר אלף, ואיוב מקריב קרבן עולה לפני אלוהים – הקרבן השלם ביותר המוקטר כליל. (וזה מה שעורר את קנאתו של הסטרא אחרא על פי הזוהר). מה שהיה חסר לשלמות הזו של איוב הוא – החיסרון, חסרה לו ההשתלמות. הקב"ה פונה אל השטן, מי שאחראי על החסרון, ואומר לו: "מאין – תבוא" – אתה שאמון על האין, כעת תייעץ מה כדאי לעשות באיוב. עונה השטן לאלוהים: אתה אחראי לכך שאיוב אינו יודע מהו חסרון, שהרי אתה סכת בעדו! זו הסיבה שהוא אינו מכיר אותך באמת ואינו מתפלל לפניך. הלא לא בכדי איוב מקריב קרבנות אך אינו מתפלל, שהרי אין לו שום חסרון שיצריך ממנו לבקש מה' להשלימו. אם כן, אם נשוב לדברי אליפז, אומר אליפז לאיוב באופן עקיף כי אם עד כה סבר איוב שהוא מושלם, עליו להכיר בכך שיש בו חטא, יש בו חסרון – ועליו להתחיל בתהליך ההשתלמות.