פרק ד': בני ציון היקרים המסולאים בפז

פסוקים א' וב' של פרק ד' הם משל ונמשל. המשורר זועק את המשל: "אֵיכָה יוּעַם זָהָב, יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב, תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת?" (איכה ד', א) – איך קרה הדבר הזה שהדברים היקרים אינם נמצאים במקומם? איך יתכן שהם שינו את פניהם לבלי הכר? והנמשל: "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז, אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר?" (שם, ב).


המדרש מתאר לנו במה היה יקרותם של בני ציון ניכרת – מדובר באנשים בעלי נימוסים מופלגים, אנשים בעלי כבוד, הדרה ויושר, והם בסופו של דבר מתגלגלים, נופלים ונשברים כמו שברי חרס שאין איש שאוסף אותם. הבה נקרא את תרגום יהונתן על פסוק ב' (בתרגום חופשי): "בני ציון היקרים שדמותם נמשלה לזהב טוב, כיצד קבעו עממים מסואבים דמותם על מיטותיהם ומסתכלים בהם כדי שילדו נשותיהם בנים יפים כמותם, ונחשבו לנבלי חרס מעשה ידי יוצר?". זוהי תמונה מזעזעת: האויבים הציבו תמונות של בני ציון כדי שיסתכלו בהם בשעת תשמיש (על סמך המחשבה הרווחת באותם ימים שהדבר יגרום שהוולד יהיה דומה לצורה הנאה שבה מביטים).


התלמוד הבבלי (גיטין נח:) אומר דברים חריפים מאלו: "בני ציון היקרים המסולאים בפז - מאי "מסולאים בפז"? אילימא דהוו מחפי בפיזא [אם תאמר שהם מסולאים (יפים) בזכות הפז (הזהב)], והאמרי דבי רבי שילא [והרי אמרו בבית מדרשו של רבי שילא]: תרתי מתקלי איסתירי פיזא נחות בעלמא - חדא ברומי וחדא בכולי עלמא! [שני משקלות של זהב נחתו בעולם - אחד ברומי ואחד בכל העולם. ולא יתכן שבני ציון ייחשבו מסולאים בפז לעומת רומי!]. אלא, שהיו מגנין את הפז ביופיין [אלא, הכוונה שיופיים הרב של בני ציון היה מגנה את הפז]. מעיקרא, חשיבי דרומאי הוו נקטי בליונא דגושפנקא ומשמשי ערסייהו [בתחילה, היו חשובי הרומאים לוקחים צורות נאות ומשמשים את מיטותיהם למולן], מכאן ואילך - מייתו בני ישראל ואסרי בכרעי דפורייהו, ומשמשי [לאחר החרבן, הם היו מביאים מבני ישראל וקושרים אותם בכרעי המיטות שלהם ומשמשים בפניהם]". כלומר, מצד אחד בני ציון מוערכים כזהב מצד יופיים, ומצד שני ליבם של הרומאים גס בהם והם משמשים את מיטותיהם בפניהם. הם נחשבים מבחינתם לזהב הדומם – לטוב ולרע. במילים אחרות, הם אומרים לבני ישראל: "תהיו יפים ותשתקו". ממשיך התלמוד ואומר שאותם נערים שנקשרו למיטות הרומאים היו אמנם יפים - אך לא שתקו: "אמר ליה חד לחבריה [אמר נער אחד לחברו]: הא - היכא כתיבא? [איפה כתוב בתורה שהעונש הזה יבוא עלינו?] אמר ליה (דברים כח, סא): "גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת - יעלם ה' עליך". אמר: כמה מרחיקנא מדוכתא פלן? [כמה רחוק הוא פסוק זה ממקום פלוני בספר?] אמר ליה: אינגד פוסתא ופלגא [זה פרק וחצי מהמשך אותו מקום]. אמר ליה: אי מטאי לגביה, לא איצטריכי לך [אילולא שפסקו לימודיי באמצע בגלל החרבן, הייתי מגיע לפסוק זה ולא הייתי נצרך לתשובתך]".


אלו הם בני ציון היקרים מפז - הם נמצאים במקום השפל ביותר ועדיין עסוקים בפסוקים, בחכמה. בזמן השואה האיומה, היו רבנים ואדמו"רים שהוצבו בעבודות כפיה בבתי מלאכה על מנת להצילם. ותוך כדי מלאכתם הם היו מאמצים את דעתם ומשתפים את הסובבים אותם בדברי תורה. לא תמיד היו להם ספרים ודרך ללמוד, אך הם ניסו והשתדלו לעודד ולהמשיך את הרוח ואת הזכרון של ספר התורה אפילו במקומות המקוללים ביותר, במקומות שבהם הם נחשבים בעיני אחרים כנבלי חרס.