פרק ג': פתח איוב את פיהו

המשוררת רחל כתבה:


"תְּנָ"כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב.

– אִישׁ מֻפְלָא! לַמְּדֵנוּ גַם אָנוּ

לְקַבֵּל אֶת הָרַע כְּקַבֵּל אֶת הַטּוֹב

בִּבְרָכָה לָאֵל שֶׁהִכָּנוּ.

לוּ כָּמוֹךָ נֵדַע בְּהֶגֶה וָהִי

לְפָנָיו לִשְׁפֹּךְ אֶת הַשִּׂיחַ,

וְכָמוֹךָ נָבוֹא בְּחֵיקוֹ הָאַבְהִי

אֶת הָרֹאשׁ הֶעָיֵף לְהַנִּיחַ".


הייתי אומר שתנ"כהּ של רחל פתוח בספר איוב בפרקים א', ב' ובפרק האחרון שבו, פרקים בהם באמת איוב שתק וקיבל עליו את הרע כשם שקיבל את הטוב. אך בפרקנו חלה תפנית חדה, איוב מחליט לפתוח את פיו והוא מקלל את יומו: "אַחֲרֵי כֵן פָּתַח אִיּוֹב אֶת פִּיהוּ וַיְקַלֵּל אֶת יוֹמוֹ... יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר" (איוב ג', א-ג). איוב איננו אדיש ליסורים שבאו עליו: תגובתו הראשונה ליסורים היתה צידוק הדין, תגובתו השניה היתה התכנסות פנימית ושתיקה, והתגובה השלישית המובאת בפרקנו היא הקללה. אך קודם שבאה התגובה השלישית, הגיעו רעיו של איוב להרגיעו ולנחמו. מעניין שדווקא אחרי בואם, איוב החל לקלל את יומו. המורה רותי דורון ז"ל הסבירה שהמפגש הטעון עם הרעים הוא שעורר את איוב לקלל. על מנת להבין זאת, הבה נבחן את המפגש ביניהם: "וַיָּבֹאוּ אִישׁ מִמְּקֹמוֹ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי וְצוֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיִּוָּעֲדוּ יַחְדָּו לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ" (שם ב', יא). אפשר להבין בקלות מדוע רצו רעיו של איוב להיוועד יחד, שהרי קשה להיכנס לבד לאדם שעבר אירוע כל כך קשה. הגמרא (בבא בתרא טז:) אומרת: "מאי ויועדו יחדו? אמר רב יהודה אמר רב: מלמד שנכנסו כולן בשער אחד. ותנא: בין כל אחד ואחד שלש מאות פרסי [ושנינו שהיו רחוקים זה מזה מרחק של שלוש מאות פרסה]. מנא הוו ידעי [מנין היו יודעים על מה שארע לאיוב]? איכא דאמרי כלילא הוה להו [יש שאומרים שהיה לכל אחד מהם כתר עם שלושה פרצופים, וכשבאים יסורים על אחד מהם פרצופו משתנה], ואיכא דאמרי אילני הוה להו וכיון דכמשי הוו ידעי [ויש אומרים שהיו להם אילנות וכשהיה אחד מהם כמש, היו יודעים שאחד מהם חולה]. אמר רבא: היינו דאמרי אינשי או חברא כחברי דאיוב או מיתותא [על כך אומרים אנשים: או חברים כחברי איוב, או מיתה]".


בכל אופן, כוונתם של הרעים היתה ברורה: "לָבוֹא לָנוּד לוֹ וּלְנַחֲמוֹ". האם הם עשו כן? "וַיִּשְׂאוּ אֶת עֵינֵיהֶם מֵרָחוֹק וְלֹא הִכִּירֻהוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וַיִּקְרְעוּ אִישׁ מְעִלוֹ וַיִּזְרְקוּ עָפָר עַל רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמָיְמָה. וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד" (שם, יב). אבלות יש כאן, אך נחמה אין. אומר רש"י שהרעים לא זיהו את איוב כי נשתנו פניו מחמת היסורים. הם לא רצים אליו, לא מחבקים אותו, אלא נושאים את קולם ובוכים לעצמם. הם לא מימשו את כוונתם לנחם את איוב, אלא ישבו אבלים על עצמם, על אבדן חברם. הם איבדו חבר שהשתנה לבלי הכר, מבחינתם - איוב איננו. הם יושבים לצידו למשך שבעה ימים - ושותקים. זו לא אמפתיה כלפי אסונו, אלא זו אבלותם שלהם על חבר נפש יקר שאבד להם.


הבה נכנס לנעליים של איוב. איוב מתבונן ברעיו במשך שבעה ימים ורואה את מבטיהם ואת הזעזוע וההלם הבוקעים מהם, ואלו משקפים לו את גודל השבר שבו הוא נמצא. הוא ראה במבטיהם שהוא לא איבד "רק" את בניו, רכושו, בריאותו ואשתו, אלא אף את זהותו. איוב איבד את האדם שבו, וזה מה שהוליד אצלו את הקללה. יחד עם זאת, זה גם מה שגרם לאיוב לקלף את הקליפה שעטפה את זהותו הישנה, זו שסככה בעדו. איוב של פרק א' הוא אדם בורגני ומשעמם – אדם מסודר העטוף בבועה של צדיקות ששום שירה לא פורצת ממנו, שום דבר חכמה לא יוצא מפיו. דווקא הכאב הוציא את איוב למסע זהותי – כפי שנראה במהלך הספר כולו.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק מ"א: מי הקדימני ואשלם?

פרק מ"א הוא חלק מתשובתו השנייה של הקב"ה לאיוב. במבט ראשוני על המענה, לא כל כך מובן מה מתחדש בו אל מול המענה הראשון. במענה הראשון הקב"ה התמקד בגדלותו, בהשגחתו על עולם הטבע ובאי יכולתו של איוב לקלוט את

פרק מ': אחת דברתי ולא אענה, ושתיים ולא אוסיף

לאחר סדרת השאלות שהקב"ה הפנה לאיוב – איוב נותר שותק. לכך, הקב"ה מעוררו להשיב לדבריו: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ הֲרֹב עִם שַׁ-דַּי יִסּוֹר, מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה?" (איוב מ', א-ב). תשוב