פרק ג': מקומו של ארון ברית ה'

בפרק זה מעניין לראות את יחסו של ירמיה לארון ברית ה'. "והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד" (ג, טז). הנביא חוזר חמש פעמים על המילה "לא" בפסוק זה ומעוניין להדגיש את הסתייגותו מהריכוזיות של הארון. זאת ועוד, בספר חשמונאים ב' מובאת מסורת שעל פיה ירמיהו גנז את ארון הברית בהר נבו. מסורת זו מתנגשת עם מסורת חכמים הגורסת כי יאשיהו הוא שגנז את הארון. בין כך ובין כך, הרי לנו מקור נוסף שלדידו לא נוח לירמיהו שהארון נמצא במרכז. מדוע כה חשוב לו לירמיהו לבטל את הריכוזיות של ארון ברית ה'?


הרב בני לאו בספרו מביא לנו רעיון המיישב את השאלה ביותר, באמרו כי גולי הצפון כעסו על בני יהודה על אודות הארון שגלה משילה לירושלים, ומחמת המאבק הישן נושן הזה מעדיף ירמיהו לשים את הארון בצד ואת אחדות העם במרכז.


נזכיר, כי ירמיהו הוא מבני בניו של עלי הכהן המופיעים בספר שמואל כאלה שהתייחסו לארון הברית בקדושה יתירה. באמרי "קדושה יתירה" איני מתכוון חלילה לזלזל בארון; הארון ראוי לו להתייחס אליו בכבוד רב ובקדושה. אלא, שבני עלי התייחסו אל הארון בקדושה בתור חפץ קדוש בלבד שהוא כשלעצמו מביא הישועה והברכה לעם ישראל. בני עלי היו מושחתים מן היסוד מבחינה מוסרית - לקחו שוחד ושכבו את הנשים שבאו לאוהל מועד, אך בשעה שפרץ הקרב עם פלישתים - הם הפכו למאמינים "אדוקים", לקחו את הארון עמם, יצאו איתו לקרב ובטוחים היו שאלוהים יעמוד לצידם בזכות הארון. כנגד תפיסה מוטעית זו נלחם שמואל בכל תוקף לאחר מותו של עלי. כאשר ארון הברית נשבה בידי הפלישתים, שמואל לא נוקף אצבע כדי להשיב את הארון. כמו כן, שמואל מבטל את הריכוזיות של המקום בו היה הארון עד לאותה שעה - הלא היא שילה. מאותה שעה ואילך, שמואל הולך מעיר לעיר וממקום למקום ומביא את דבר ה' אל העם - ולא להפך. שמואל ממחיש לעם כי הקדושה לא תלויה בשום מקום. הוא מסיר מליבם את המחשבה שהקדושה מרוכזת בין שני בדי הארון או בין שני הכרובים.


ירמיה הנביא, מבני בני של עלי הכהן - ממשיך דווקא את דרכו של שמואל הנביא. כל זאת הוא עושה לא רק לשם השגת אחדות ישראל, אלא בעיקר על מנת לבטל מליבם של ישראל שארון ה' הוא מקור הקדושה. ירמיה טוען כנגד ישראל שהמשכן צריך להיות בתוכם והם אלה שצריכים להיות קדושים. כך ממשיך הנביא וצופה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'..." (ג, יז). רוצה לומר - לא רק בית המקדש יהיה הדום רגליו וכסאו, אלא כל ירושלים תתעלה לקדושה. כל ירושלים הופכת להיות לשם ה'. קדושת הארון מתפשטת על כל השווקים והרחובות, על המסחר והצדק ברחובה של העיר, על האמונה ועל התפילה. ירושלים כולה הופכת להיות "מקדש". או אז, יש תקווה לכך שבשורה גדולה ואוניברסלית תצא מציון אל כל הגויים: "... ונקוו (נקבצו) אליה כל הגוים לשם ה' לירושלם ולא ילכו עוד אחרי שרירות לבם הרע" (שם). אם כן, על אף שנראה במבט ראשוני שויתרו על הארון, למעשה התעלינו והעלנו יחד עמנו את כל העולם כולו.