פרק ג': ילק פשט ויעף

לנביא נחום יש שפה מיוחדת ועשירה, ציורית ופיוטית ביותר. כאשר נחום מתאר את השבר של נינוה, הוא אומר להם שעל אף שנינוה ניצבת על שפת נהר החידקל, כדאי לאנשיה לשאוב מים לקראת המצור הקרב: "מֵי מָצוֹר שַׁאֲבִי לָךְ חַזְּקִי מִבְצָרָיִךְ בֹּאִי בַטִּיט וְרִמְסִי בַחֹמֶר הַחֲזִיקִי מַלְבֵּן" (נחום ד', י"ד). ומה מצפה לה בימי המצור?

"שָׁם תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק, הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה" (שם, טו). ילק, ארבה וגובי מתארים את התפתחות הארבה בימי המצור. הילק אוכל ומחסל את כל התבואה, וכך נינוה תאכל על ידי אויביה. והנביא ממשיך ורומז לסיבת הדבר: "הִרְבֵּית רֹכְלַיִךְ מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם יֶלֶק פָּשַׁט וַיָּעֹף" (שם, טז). נינוה הרבתה רוכלים יתר על המידה, ורוכליה עסקו במכירה ולא בקניה - כילק האוכל את התבואה ונס מן המקום. כמו כן, נינוה - היא אשור - לא השאירה חותם תרבותי באומות אותן כבשה, והיתה נדמת כילק האוכל את הירק ועף.

רבי ישראל נג'ארה, גדול המשוררים אחרי גירוש ספרד, מתאר באחד משיריו ("יחרוק שן צר הולם") את השבר שעבר על עם ישראל. ובין היתר הוא כותב:

יאכלוני כילק - ירדתי פלאים,

מִנְּזָרַיִךְ כָּאַרְבֶּה וְטַפְסְרַיִךְ כְּגוֹב גֹּבָי (גם השרים והסופרים נמשלו לארבה - שלא תרמו דבר)

הַחוֹנִים בַּגְּדֵרוֹת בְּיוֹם קָרָה

שֶׁמֶשׁ זָרְחָה וְנוֹדַד - וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם.

סופה של נינוה, אם כן, מגיע אליה מידה כנגד מידה.