פרק ג': זכור תזכור ותשוח עלי נפשי, על כן אוחיל

חכמים אמרו שהנביא ירמיה הוא שכתב את מגילת איכה, מגילת הקינות. הוא כתב את המגילה בסדר הא"ב, כאשר בפרקנו האלפא ביתא משולשת וכל אות מקבלת שלושה פסוקים. בפרק ג' ישנה אמירה אישית של הנביא: "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ" (איכה ג', א), הדרשנים מצאו ש"אני הגבר" בגימטריה עולה למנין "ירמיהו". ירמיהו מרגיש שצר לו מכל הנביאים ומזלו קשה משל כולם. הלא כבר נבואתו הראשונה לא ניתנה לו כדי שירחיב את דעתו ויעסוק במושכלות, אלא עסקה ברעה שהקב"ה שוקד להביא על עמו. ירמיהו אינו רוצה להיות נביא, ועל כרחו הוא מתנבא ורואה את הגשמת נבואתו, לחרדתו. כמו כן, תלמידו של ירמיהו – ברוך בן נריה - לא זוכה לנבואה כיתר תלמידי הנביאים, כך שאין אפילו המשכיות לנבואתו של ירמיהו.

חכמים בגמרא (מועד קטן) מספרים בהרחבה את הסיפור המתואר בפרק ל"ו של ירמיהו, שכאשר ירמיהו קורא את פרק א' של מגילת איכה כנגד יהויקים שהיה מלך יהודה באותה שעה ויהויקים גס וזח הרוח הגיב בזלזול. כאשר ירמיהו מגיע לאות ה"א ואומר: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ" (איכה א', ה) ויהויקים מבין כי מלוכתו לא תימשך זמן רב – הוא לוקח בגסות דעתו את המגילה כולה ושורף אותה. ירמיהו אומר לו כי כעת יהיה עליו לכתוב מחדש את המגילה ולהוסיף בה פרקים ופסוקים.

ירמיהו כותב את פרקנו מתוך נקודת מבטו הכואבת, הוא הגבר שרואה את הצער והעינוי שסובל עם ישראל בשבט עברתו וכעסו של הקב"ה: "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ. אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר. אַךְ [רק] בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ כָּל הַיּוֹם" (איכה ג', א-ג). פסוקי הפרק קשים הם, אך בתוכם ובעיצומם אפשר למצוא גם את צמיחת הנחמה. אחד מגדולי החסידות, רבי אורי מסטרליסק, דרש: "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ" - מי נקרא "עני" במקרא? הלא זהו מלך המשיח עליו נאמר: "עני ורוכב על חמור". אם נצרף לכך את דברי חכמים שביום תשעה באב, בעיצומו של השבר, נולד המלך המשיח, נראה כי ירמיהו רמז לנו כאן שהוא רואה את העני (המשיח) צומח מתוך שבט עברתו, את התקווה צומחת מתוך הצרות.

בהמשך הפרק אומר ירמיהו: "זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ. זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי. זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי, עַל כֵּן אוֹחִיל" (שם, יט-כא) – על אף כל האבל על הצרות והיסורים, ירמיהו שמח. הכיצד? חכמים אומרים כי אין מקבלים תנחומים על אדם שהוא חי, מפני ש: "גזירה על המת שישתכח מן הלב". המת נמצא בעולם של שכחה, ואם לא שוכחים את המת – סימן שהוא עודנו חי. כך, ירמיהו שם על ליבו שהוא לא מצליח לשכוח את שארע לעמו – "זָכוֹר תִּזְכּוֹר וְתָשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי", ומתוך שהוא לא יכול לשכוח הוא שמח, שכן הדבר הזה בעצמו מעורר בו תקווה שהחרבן הוא זמני בלבד ועם ישראל עוד ישוב לגדולתו. ישנו סיפור ידוע על נפוליאון בונפרטה שנקלע לבית כנסת בערב תשעה באב ותמה על כך שהיהודים עוד מתאבלים על חרבן בית המקדש כאלפיים שנה אחרי חרבנו. באותה שעה אמר להם: "אם לפני אלפיים שנה מקדשכם חרב ועדיין אתם זוכרים זאת ובוכים, אני סמוך ובטוח כי אתם תשובו לארצכם, תבנו את מקדשכם ותשובו לעצמאותכם". הגאולה ביסוד הזכירה היא נמצאת. מי שזוכר - יש לו תקווה להיגאל.

לאחרונה שהיתי במחיצתם של בחורים צעירים שאיבדו את אימם, ואמרתי להם שאין נחמה על פטירת אימא, אך עצם זאת שאין נחמה על פטירתה – זו הנחמה הגדולה. החור שנפער בליבם לעולם לא יתאחה, אך דווקא מתוך ובעזרת השבר הזה הם יוכלו לזכור את האימא והיא תמיד תלווה אותם לכל מקום. המת שאינו נשכח עדיין חי בתודעה של הזוכר. מי שבוכה מתוך זכירה, מי שבוכה כאשר הוא רואה את החרבן, הוא זה שגם זוכה לראות את הבנין, זוכה לראות את קומתו ששחה עד עפר – מתרוממת לזקיפה גדולה.