פרק ג': וראשי האבות הזקנים בוכים בקול גדול

בפרק ג', בני ישראל המפוזרים בערי ישראל נאספים כאיש אחד לירושלים בחודש השביעי - הוא חודש תשרי, חודש המשופע בחגים וממילא גם בקרבנות. ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים וזרובבל ואחיו בונים את מזבח אלוהי ישראל: "וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו" (עזרא ג', ג), פרשו חכמים שהם בנו את המזבח על יסוד המזבח הישן, על סמך הישן והקודם. לרמז לנו שהגאולה של עולי עזרא היא תהליך של שיבה למקור, ולא של חלילה ניתוק ממנו. הם בונים את המזבח במהירות ומעלים עליו עולות לה'. ומאותו זמן החלו להקריב על המזבח הזה בקביעות מדי יום ביומו.


הגמרא (זבחים סב.) דנה בבנייה של בית שני, ואומרת שהעולים יכלו אמנם לבנות את הבית השני כדוגמת הבית הראשון, שהרי צורתו עדיין היתה ניכרת ביסודותיה, אך מניין ידעו את מיקומו המדוייק של המזבח? השאלה הזה מניחה שיש חשיבות גדולה למקום המזבח. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ב') מתאר לנו שהמזבח הזה נבנה במקורו על ידי אדם הראשון, ובאותו מקום הקריב נח עולות לה', וכן אברהם עקד את יצחק באותו מקום וכו' עד להקמת בית המקדש בימי שלמה. מיקומו של המזבח, אם כן, הוא כחוט החורז את ההיסטוריה כולה, מימי אדם הראשון. הגמרא מביאה מספר דעות בעניין מציאת מיקום המזבח: "אמר רבי אלעזר: ראו מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו". דהיינו: הם ראו את מיקומו של מזבח של מעלה המכוון כנגד מזבח של מטה. "ורבי יצחק נפחא אמר: אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום. ורבי שמואל בר נחמני אמר: מכל הבית כולו הריחו ריח קטרת, [ואילו] משם הריחו ריח אברים". הדעות הללו הן דעות ניסיות-מדרשיות שאי אפשר לפסוק אותן להלכה. אפשר לדרוש ולומר שבהראות להם את מיכאל עומד ומקריב על מזבח של מעלה וכן בכך שהריחו ריח איברים - רמז להם הקב"ה שעבודת המקדש לא פסקה מעולם, ובהראות להם את אפרו של יצחק כאילו הוא צבור ומונח על גבי המזבח רמז להם הקב"ה שהוא זוכר את זכות האבות. ממשיכה הגמרא ומביאה דעה רביעית, והיא שנפסקה להלכה בדברי הרמב"ם: "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה - אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית". אם כן, חגי זכריה ומלאכי הם שסייעו לעולים במציאת מיקום המזבח ובנתינת הרשות ההלכתית להקמתו. ואכן, רק בהמשך פרק ג', לאחר בניית המזבח והשימוש בו, מתואר שהעולים הקימו את בית המקדש השני.


הכתוב מתאר לנו את הקמת הבית: "וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה', וַיַּעֲמִידוּ הַכֹּהֲנִים מְלֻבָּשִׁים בַּחֲצֹצְרוֹת, וְהַלְוִיִּם בְּנֵי אָסָף בַּמְצִלְתַּיִם, לְהַלֵּל אֶת ה' עַל יְדֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, וְכָל הָעָםהֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַה' עַל הוּסַד בֵּית ה'" (עזרא ג', י- יא). על פניו, נראה כי ההלל משותף לכל העם: החזן מקריא - והקהל עונה, הכהנים אומרים - והקהל עונה. אלא, שהפסוקים הבאים מגלים לנו שהחגיגה לא היתה שלימה: "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל. וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם, כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק" (שם, יב-יג). כלומר, אמנם כל העם אומרים הלל בקול ועונים בקול: "כי לעולם חסדו" – אך יש הבדל בין הקולות. ה"קול" הוא הפרשנות לראיית הגאולה. הצעירים שמחים בבנין המקדש ומודים לה' על כך בשמחה גדולה. לעומתם, הזקנים בוכים ומרגישים בקטנותו של הבית השני, כיוון שהם זוכרים את מראה הבית הראשון מילדותם. על כך קראנו בספר זכריה: "יְדֵי זְרֻבָּבֶל יִסְּדוּ הַבַּיִת הַזֶּה וְיָדָיו תְּבַצַּעְנָה, וְיָדַעְתָּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? וְשָׂמְחוּ וְרָאוּ אֶת הָאֶבֶן הַבְּדִיל בְּיַד זְרֻבָּבֶל שִׁבְעָה אֵלֶּה עֵינֵי ה' הֵמָּה מְשׁוֹטְטִים בְּכָל הָאָרֶץ" (זכריה ד', ט-י). אם כן, שני "קולות" נשמעו בבנין המקדש השני. אומר לנו רש"י: "קול הבוכים גבר על קול השמחה והתרועה, ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם". העם חגג את "יום העצמאות" שלו, אך קול הזקנים נשמע עד למרחוק. אולי, אני מעז לומר, קול הזקנים הזה שבז ליום קטנות – הוא שגרם לכך שעם ישראל לא עלה כחומה בצורה ולא כיבד את הבית השני כראוי, ואולי בשל כך בית זה לא היה לו קיום. שמא נלמד את הלקח?

פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק י': אנחנו מעלנו, אתם מעלתם

הגמרא (סנהדרין י) מספרת לנו על רצף מעשיות, כאשר בכל מעשה בעל המעשה למד את המידה שלו מאיש שקדם לו במעשה קודם. וכך הוא לשון הגמרא: "אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה [כדי לעבר את השנה ולהוסיף בה חודש י

פרק ט': והתערבו זרע קודש בעמי הארצות

פרק ח' הסתיים בכך שדתי המלך נמסרו לאחשדרפנים ולפחוות עבר הנהר והם מצידם חלקו כבוד ונישאו את העם ואת בית האלוהים. עלייה זו של עזרא, אם כן, הרבה כבוד והדר יש בה. לאחר כל זאת, מתחיל פרק ט' במילים: "וּכְכ

פרק ח': ואבינה בעם - איש שכל

עזרא יוצא לדרך ומקבץ את כל העם אשר איתו: "וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא [מקום שפך של נהר החידקל], וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה, וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא