top of page

פרק ג': אורך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד

הדרך להשגת חכמה רצופה ביסורים ובמכשולים, ונוסף על כך מוסר ותוכחה – מוסר כליות ומוסר מאת ה'. למרות כל אלו, החכם מבקש מחניכיו שלא יקוצו בתוכחת ה': "מוּסַר ה' - בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' – יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן – יִרְצֶה" (משלי ג', יא-יב). יש לדעת כי הדבר ההפוך מן האהבה איננו השנאה כי אם האדישות. הקב"ה אוהב אותך ולכך הוא מיסר אותך – מתוך שאכפת לו ממך והוא איננו אדיש אליך.


אחרי שעוברים את מוסר הדרך, את כל הקשיים בדרך לקניית החכמה – מגיעים לאושר: "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה" (שם, יג). החכמה מתוארת בפסוק זה כמות שהיא – והאדם רק מוצא אותה. לעומתה, את התבונה האדם מפיק, מעבד ומלטש ומבין בה דבר מתוך דבר. על שתי אלו – החכמה והתבונה – ממשיך החכם ואומר: "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ" (שם, יד). החכמה משולה לכסף העומד בפני עצמו, והתבונה משולה לתבואה – לתוצרת. וממשיך החכם: "יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ" (שם, טו) – החכמה קשה להשגה בעמל יותר מהשגת פנינים הטמונות במצולות הים, והיא דורשת חפץ לב יותר מכל מה שמושג בעולם. כל חפציך, כל רצונותיך – לא ישוו בה, היא צריכה התאמצות יותר מכולם. אין לך מה לחשוש מפני איבוד הזמן שנדרש על מנת להשיגה, כי מרגע שישיג האדם את החכמה – היא תאריך את ימיו ושנותיו: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (שם, טז-יז). לבסוף, מסכם החכם את תועלתה של החכמה בכך שהיא תתן לאדם חיים, תתמוך בו ותאשר אותו: "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר" (שם, יח). ודאי זוכרים אתם שמשעה שגורש האדם מגן עדן, עץ החיים שבו היה מוגן ושמור בעזרת הכרובים ולהט החרב המתהפכת. כאן מתאר לנו החכם שמי שמשיג את החכמה – מגיע עד לאחיזה בעץ החיים.


על הפסוק "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (שם, טז) אחי הבכור, חכם ישי סלמאן, רגיל לומר מתורתו של הרב המקובל יהודה פתיה עקרון חשוב: בספר משלי מבטיחים לנו שהחכמה תתן לחכמים אורך ימים, עושר וכבוד. אם כן, כיצד זה שאנו רואים תלמידי חכמים עניים? על כך השיב רבי יהודה פתיה: כל מה שאמר שלמה הוא אמת, אבל יש תנאי לקיום הדברים - שהחכמים יצאו לעבוד. על ידי עבודתם ויגיעם בפועל – אלוהים יברך את מעשה ידיהם והם יזכו לאושר. הדברים הללו עוררו אותי בימי בחרותי לומר רעיון מליצי–דרשני: בעבר, כל תלמידי החכמים היו עוסקים במלאכה כשאר העם והיתה להם פריוילגיה אחת על פני כל היתר – שאפשרו להם למכור ראשונים ולסיים למכור את כל סחורתם בטרם ימכרו האחרים את שלהם. (בלשון התלמוד "נקיטו ליה שוקא" תפסו לו את השוק. בבא בתרא כא.). כך נחסך לחכם הזמן הרב של מכירת הסחורה – והוא יכול לסיים למכור מוקדם ולשוב ללמוד תורה. יוצא מכך, שהחכם זוכה לדברים הרבה: "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (שם, טז): יומו "ארוך" שכן הוא מספיק גם לעבוד וגם ללמוד תורה. הוא זוכה לעושר כיוון שמחיר הסחורה שהוא מוכר בשעה המוקדמת גבוה ממחיר הסחורה בשאר היום. והוא זוכה לכבוד בכך שהכל מאפשרים לו למכור ראשון בשל חכמתו ותורתו.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ל"א: אשת חיל

ספר משלי מסתיים בשיר הגדול "אשת חיל מי ימצא" המסודר באקרוסטיכון של הא"ב, ומושר בבתי ישראל לפני הקידוש של ליל שבת מאז המאה השבע עשרה לערך....

פרק כ"ט: איש אוהב חכמה ישמח אב

"אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו, וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן" (משלי כ"ט, ג). נשים לב שלא נאמר "בן אוהב חכמה ישמח אביו", אלא...

Comments


bottom of page