פרק ב': שותפות אוניברסלית בבנין הבית

בפרק ב' מתחילים בבניית המקדש. יש גם ידיים זרות המסייעות בדבר, כמו למשל חירם מלך צור השולח ארזים ועצים נוספים מן הלבנון, כמו גם אמן מיוחד שיסייע בעיצוב הבית. וכך אומר חירם בשלחו את האמן אל שלמה: "וְעַתָּה, שָׁלַחְתִּי אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה לְחוּרָם אָבִי - בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי, יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל, וּלְפַתֵּחַ כָּל פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כָּל מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן לוֹ עִם חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ" (דברי הימים ב ב', יב). האיש הזה הוא למעשה יהודי החי בחוץ לארץ, אימו משבט דן ואביו משבט נפתלי (כך יוצא על פי ההצלבה בין פרקנו לבין מלכים א פרק ז'). בכל אופן, מבחינה תרבותית - אביו של אותו אמן הוא "איש צֹרִי", ועל כך אומרים חכמים: "ללמדך: אף על פי שאימו היתה אלמנה, תפס את אומנות אביו", דהיינו: אביו היה נאמן לאומנות הצורית ובנו המשיך בדרכו. אם כן, האומן היה יהודי, אך תרבותו צורית. זו מומחיות יהודית במשך הדורות - לאסוף את הטוב והיפה שבאומנויות ובתרבויות העולם ולהכניס אותן אל הקודש פנימה. מה שמאפשר את רב התרבותיות הזו הוא נתינת המקום לכל שבט לבטא באופן אותנטי את זהותו. וכך, שלמה האחראי על בניין הבית - משבט יהודה היה, והוא פעל יחד עם אותו אומן משבט דן (הירוד שבשבטים) כדי שהקדושה תהיה שלמה וכוללת. כך גם היה בבניין המשכן אשר השתתפו בהקמתו מצד אחד בצלאל בן חור למטה יהודה ומצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. חכמים רואים את השורש של הצירופים הללו בלאה ורחל. כאשר קיבלה רחל את נפתלי (שנולד משפחתה), היא הצהירה: "נפתולי אלוהים נפתלתי עם אחותי - גם יכלתי". מבאר רש"י בשם חכמים: "אמרה רחל: מעתה עקמתי פתולים, עקמומיות עשיתי עד שאני יכולה לדמות עצמי ללאה אחותי. אם לאה תתפאר בבצלאל בנה שיעשה המשכן - יצטרך להשתתף במלאכתו אחד מבני דן, שנאמר: ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, ואם שלמה בן אחותי יבנה בית ה' - צריך להשתתף עמו מבני דן ונפתלי". אם כן, האחדות הזאת שבתוך האומה, המגוון של שנים עשר שבטי י-ה הוא הבונה את המקדש והוא המאפשר את האוניברסליות האמיתית. רב התרבותיות שבתוכנו מאפשרת לנו לקבל את כל הטוב שבתרבויות הסובבות אותנו באופן מתוקן.


בסוף ספר שמואל ב' מסופר על הרעב שפקד את הארץ בימי דוד. דוד התפלל לה' והקב"ה גילה לו את סיבת הדבר - שהיה צורך לפייס את הגבעונים שנפגעו מבית שאול. הגבעונים הסכימו להתפייס רק אם דוד יתן להם שבעה אנשים מבית שאול "והוקענום לה'", וכך היה - הגבעונים הרגו את אותם אנשים ותלו אותם. חכמים שאלו על כך: איך דוד אפשר את הדבר, והלא נאמר "לא תלין נבלתו על העץ"? והשיבו, שדוד התיר זאת בשעתו משום קידוש ה', ואמר: "מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמיים בפרהסיה". ומבארים חכמים: "היו עוברים ושבים אומרים: מה טיבם של אלה התלויים? והיו עונים להם: הללו בני מלכים הם [ממשפחת שאול]. ומה עשו [שהגיע להם למות ולהתלות כך]? [ענו להם:] פשטו ידיהם בגרים גרורין [הציקו לגבעונים שהיו גרים שנתגיירו מעצמם]. אמרו להם [העוברים ושבים]: אין לך אומה שראויה להדבק בה כמו האומה הזו - ומה בני מלכים כך עושים להם, בני הדיוטות שיבזו אחרים על אחת כמה וכמה. ומה גרים גרורים כך [שנזהרו בכבודם], ישראל על אחת כמה וכמה [שודאי דואגים לכבודם]. מיד נתווספו על ישראל מאה וחמישים אלף". אותם מאה וחמישים אלף גרים הללו היו לפועלים בבניין המקדש ומופיעים בפרקנו: "וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ סַבָּל וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף אִישׁ חֹצֵב בָּהָר וּמְנַצְּחִים עֲלֵיהֶם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת" (דברי הימים ב ב', א). הרי לפנינו מהלך נוסף של שיתוף "ידיים זרות" בבניין המקדש.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ל"ו: ה' אלוהיו עימו ויעל

צדקיהו, מלך יהודה האחרון, העשרים במספר מאז שנחלקה הממלכה בין רחבעם לבין ירבעם, הוא דור עשרים ושניים לדוד המלך, והוא שרואה את חורבן הממלכה והבית. צדקיהו עשה את הרע בעיני ה' אלוהיו בכך שלא נכנע לפני ירמ

פרק ל"ה: רוח אפינו משיח ה'

יאשיהו המלך הצדיק סר מרע ועושה את הטוב. לאחר שביער את העבודה הזרה בפרק ל"ד, הוא מזמין את ישראל לעשות את הפסח בפרק ל"ה, בדומה למה שעשה חזקיהו במלכו. והנה, עם כל צדקותו, גם יאשיהו לא נמלט ממוות מנוול. כ

פרק ל"ד: רחמנותה של חולדה

יאשיהו היה מלך צדיק וטוב. בפרקי דרבי אליעזר דורשים את שמו: "יאשיהו – יאי שי הוא", הוא שי טוב, הוא תשורה נאה. יאשיהו הולך בדרכי ה' ומתקרב אליו, הוא מבער את העבודה הזרה שאביו אמון וסביו מנשה הציבו בירוש