פרק ב': רות המואביה

בסוף פרק א' וכמעין הקדמה לפרק ב', המספר מסכם לנו: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ הַשָּׁבָה מִשְּׂדֵי מוֹאָב וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות א', כב). כל מילה בפסוק זה ראויה למדרש, אך אנו נתמקד במסר העיקרי שבו. נשים לב לכך שנעמי שבה לא עם "רות כלתה", אלא עם "רות המואביה כלתה", וכן שהן שבות מ"שדי מואב" אל בית לחם. במצבה הנוכחי, לרות המואביה אין תקווה חדשה, היא לא יכולה לפתוח בפרק חדש בחייה כאשר היא מגיעה לבית לחם יהודה. הלא היא מכירה היטב את העוינות שבין בית לחם לבין שדה מואב – בבית לחם יש עברים ובמואב מואבים, ואין אלו מתערבים באלו. עד אז לא נתחדשה ההלכה שאומרת "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית" (דרשה על הפסוק "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'"), ואם כן הגיור שעברה רות באמרה: "עמך עמי ואלוהייך אלוהיי" (רות א', טז) לא מועיל לה במאומה מבחינת הקמת משפחה בישראל. כאשר היא הולכת לבית לחם, רות הולכת אך ורק למען נעמי חמותהּ, ועל כך נאמר: "וַתָּשָׁב נָעֳמִי וְרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה כַלָּתָהּ עִמָּהּ" (שם, כב) – ללמדנו שלא היה בליבה שום כוונה אחרת אלא רק להיות עם נעמי. בנוסף לכך, נעמי עזבה בשעת רעבון והיא שבה בעת שפע – "בתחילת קציר שעורים" (שם). זוהי תקופת חג הפסח, שזמן לא רב אחריה יהיה גם זמן קציר חיטים והשפע יהיה בשיאו. התמונה הזו יכולה לקומם עליה את כל מכריה של נעמי שיטענו כלפיה: "עזבת אותנו כאשר לא היה לנו כלום, ואת שבה כאשר יש שפע? ובפרט שאת שבה עם הבחורה המואביה שלצידך, זו שגנבה את לב בנך... מה לכן ולנו...?"


עם כל זאת, הן שבות לבית לחם. בולטת במיוחד היא גדולתה של רות שהיא שבה משדה מואב – מקום בו היא מבינה את השפה ובו היתה עשירה (לפי מסורת חכמים, רות היתה מזרעו של עגלון מלך מואב) – אל מקום בו יש לה רק מה להפסיד: היא זרה, שנואה וענייה, ואין לה כל תקווה להקמת משפחה. מאישה עשירה ומכובדת במואב היא הופכת לענייה מלקטת בשדות בית לחם. היא לא שולחת את חמותה ללקט – היא יודעת שהדבר יהיה קשה לנעמי מאוד, לכך היא אומרת: "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים" (שם ב', א). רות עדיין תופסת את עצמה כ"רות המואביה", ואילו נעמי מקרינה לה אהבה ומתייחסת אליה כאל בת: "וַתֹּאמֶר לָהּ: לְכִי, בִתִּי" (שם), כרוצה לומר: הזהות שלך היא הזהות שלי, התייחסי לעצמך כאילו את זרעי. רות עושה כדבריה: "וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים " (שם, ג) – פעלים הרבה יש כאן, וחכמים דרשו על כך שרות "התחילה מסיימת לפניה את הדרכים", כלומר – עשתה לעצמה סימנים למצוא את הדרך חזרה, לכך היא הלכה וחזרה שוב ושוב כדי להתרגל מעט מעט אל הדרך. דבר זה ממחיש לנו עד כמה גדולה הזרות שלה בבית לחם. וראו, כי אפילו השיח הנשמע בשדה זר לאוזניה: "וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם, וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים: ה' עִמָּכֶם! וַיֹּאמְרוּ לוֹ: יְבָרֶכְךָ ה'" (שם, ד) – הלא שם ה' הוא שם המיוחד לאלוהי ישראל, ובוודאי שהוא זר לאוזניה של רות. "וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים: לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת?" (שם, ה) – בועז אינו מכנה את רות בשם: "מואביה" אלא "נערה", על אף שהכירהּ (על פי מסורת חכמים). הנער הניצב על הקוצרים הופך לחשדן ומיד משיבו בדברים ברורים: "וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב, וַתֹּאמֶר אֲלַקֳטָה נָּא וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים, וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט" (שם, ו-ז). בועז, שכשמו כן הוא – איש גדול – פונה לרות בלשון רכה: "וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל רוּת: הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי. עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ, וְצָמִת וְהָלַכְתְּ אֶל הַכֵּלִים וְשָׁתִית מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים" (שם, ח-ט). כמו נעמי, הוא מכנה את רות "בתי", מצווה אותה אשר לא תלך ללקוט בשדה אחר אלא בשדהו, מתייחס אליה כשווה בין שוות יחד עם יתר הנערות, ומצווה את הנערים לבל יציקו לה. כצפוי, רות מופתעת מדבריו ומודה לו: "וַתִּפֹּל עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה?" (שם, י). משיב לה בועז: "הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂית אֶת חֲמוֹתֵךְ אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ, וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ וַתֵּלְכִי אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה' פָּעֳלֵךְ וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה מֵעִם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בָּאת לַחֲסוֹת תַּחַת כְּנָפָיו" (שם, יא-יב) – בועז מאשר ומקבל את אמירתה של רות "ואלוהייך אלוהיי" ולמעשה מקבל את התגיירותה באומרו שאלוהי ישראל ישלם את משכורתה. היא נכנסה תחת שם ה' המיוחד לישראל, ומבחינתו היא בת בית. אך לרות עדיין קשה להפנים את הדבר והיא חושבת את עצמה לשפחה: "וַתֹּאמֶר אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי כִּי נִחַמְתָּנִי וְכִי דִבַּרְתָּ עַל לֵב שִׁפְחָתֶךָ וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחֹתֶיךָ" (שם, יג). לאחר מכן, בועז מזמין אותה לאכול, היא יושבת מצד הקוצרים, בועז נותן לה קלי, והיא אוכלת שבעה ומותירה. בסוף יום העבודה רות שבה אל חמותה, מספרת לה את שארע אותה היום, וחמותה מודה לה' על שבועז הוא מכר שלה. ואז נאמר: "וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה גַּם כִּי אָמַר אֵלַי עִם הַנְּעָרִים אֲשֶׁר לִי תִּדְבָּקִין עַד אִם כִּלּוּ אֵת כָּל הַקָּצִיר אֲשֶׁר לִי" (שם, כא). כלומר, גם אחרי כל מה שאמרו לה נעמי ובועז - רות נשארת במודעות של "מואביה". זו ההקרבה הגדולה של רות שהמשיכה את מסירותה גם בהיותה נקראת בפי כל "רות המואביה" עד שהתחתנה עם בועז.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ד': ואלה תולדות

הפרק המסיים את מגילת רות מספר לנו על אישים שונים, חלקם החמיצו את ההזדמנות שנקרתה בפניהם וחלקם גילו אחריות כלפיה. הבה נראה במה דברים אמורים. בפרק הקודם, בועז אמר לרות שהוא מנוע מלפרוש את כנפו עליה מפני

פרק ג': היטבת חסדך האחרון מן הראשון

בפרק ג', בועז אוכל ושותה בגורן והולך לישון. בחצי הלילה הוא מגלה לפתע כי רות על ידו. רות, בעצת חמותה נעמי, מגלה את מרגלותיו: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה

פרק א': ותורת חסד על לשונה

מגילה זו יש בה סיפור ועלילה מתפתחת המרוכזים בארבעה פרקים ו85 פסוקים. לוז העלילה הוא ללא ספק מידת החסד – החסד שרות עושה, החסד שבעז עושה, ואי החסד של אלימלך ובניו. וכך נאמר במדרש (ילקוט שמעוני): "אמר רב