פרק ב': מלשון הקודש לארמית

בפרק ב', מלך חולם חלום ונער עברי פותר את חלומו. סיפורו של דניאל דומה בצורה בולטת לסיפורו של יוסף. שניהם ילדים שנחטפים למעצמה זרה, שניהם פוגשים במלך מבולבל ונפעם, שניהם מצליחים לפתור את חלומו ועולים לגדולה. כמו יוסף, כך דניאל אינו תולה את פתרון החלום בחכמתו, הוא לא רואה בעצמו את מקור החכמה. כשפרעה אמר ליוסף: "תשמע חלום לפתור אותו" (בראשית מ"א, טו), אמר לו יוסף: "בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה" (שם, טז). וכך אומר דניאל לנבוכדנצר (בתרגום מארמית): החכמה והגבורה של אלוהים היא, הוא נותן חכמה לחכמים ומדע ליודעי בינה, הוא מגלה עמוקות ונסתרות, יודע מה שבחושך והאור שוכן עימו. הוא נתן את החכמה ואת הגבורה, ואת הרז שאתה מבקש לגלות – לא יכולים לפתור לך לא החכמים והאשפים, לא חרטומים וקוסמים, כי יש אלוה בשמים – הוא מגלה את הרזים, והוא שגילה לדניאל את פתרון החלום בחזיון הלילה.


כאלף שנה אחר שנחתם ספר דניאל, כותב רבי יהודה הלוי את ספר הכוזרי. הספר מתחיל בסיפור חלום של מלך כוזר. שוב מלך חולם חלום, רוחו מתפעמת והוא מתייסר כי אינו יודע את פתרון החלום. המלך פונה למספר חכמים והאחרון שבהם הוא החכם היהודי. ידידי ד"ר מיכה גודמן העיר כי רבי יהודה הלוי התחיל את ספרו בציטוט פסוק תמים מספר דניאל: "והמשכילים יבינו" (דניאל י"ב, י). רבי יהודה הלוי נמצא בעומק גלות ספרד, וגם הוא כיוסף ודניאל מרגיש בודד בנכר. הוא מרגיש שדתו מושפלת – ועל כך יעיד שם ספרו ("טענות בעד הדת המושפלת"). מתוך כך הוא מצהיר: יש לנו חכמה, יש לנו אפשרות לפתור את החלום. בכך, אפשר לומר כי רבי יהודה הלוי הלך בדרכם של יוסף ודניאל - יוסף הגשים חלום בעזרת חלום; הוא חלם להיות מלך, ובעזרת פתרון החלום של פרעה – חלומו שלו התממש. בדומה לו, דניאל פתר חלום בעזרת חלום; הוא פתר את חלומו של נבוכדנצר בעזרת חלום שלו. וכך, רבי יהודה הלוי חולם את היציאה מהגלות אל הגאולה – על ידי חלומו של מלך כוזר שמכיר בעליונותה של דת ישראל.


פרק ב' הוא פרק שבו מתבצע מעבר מהשפה העברית לשפה הארמית. השפה הארמית היא שפתו של עם ישראל בכניסתו לגלות וביציאתו ממנה. כבר העיר על כך מניטו, שכאשר יעקב יצא מגלות חרן וחזר עם משפחתו לארץ ישראל, הוא מקים גלעד אבנים – ולבן קורא לו בארמית: "יְגַר שָׂהֲדותָּא" (בראשית ל"א, מז), במה שמסמל את היציאה מן הגלות הראשונה. מאוחר יותר, כשבני ישראל יוצאים מגלות מצרים ה' ממטיר להם מן מהשמים, והם שואלים בארמית: "מאן הוא?" (מה הוא?). בנוסף, כאשר הגולים חוזרים מבבל, הם מביאים איתם את התלמוד הבבלי והירושלמי ששפתם ארמית. וכן היציאה מגלות אדום מביאה את ספר הזוהר ששפתו ארמית. כמו כן, המשורר רבי ישראל נג'ארה שחי בדור הראשון שאחרי גירוש ספרד כותב לנו פיוטים בארמית.


המדרש אומר (בראשית רבה ע"ד): "אל תהי לשון ארמי קלה בעיניך, שבתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהקב"ה חלק לו כבוד. בתורה: ויקרא לו לבן יגר שהדותא. בנביאים (ירמיהו י): כדנה תימרון להון. בכתובים (דניאל ב): וידברו הכשדים למלך ארמי". לשלושת המקורות הללו יש מכנה משותף: בכולם יש סכנה לזהות העברית. לבן הארמי רוצה להשליט את הארמיות שלו על העבריות של יעקב ובני ביתו, הוא ביקש לעקור את הכל מיעקב ולנכס אותו אליו:"וַיַּעַן לָבָן וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" (בראשית ל"א, מג). כתגובה לרצונו ההרסני של לבן, יעקב מבקש להציב מחיצה שתפריד בין הארמיות של לבן לבין העבריות שלו. וכך, יעקב מקים מחיצה וקורא לה גלעד, ולבן קורא לה יגר שהדותא. בפעם השניה שניצבנו בפני סכנה זהותית היה זה כאשר יכניה מלך יהודה גלה יחד עם החרש והמסגר לבבל, ואז ירמיה שולח לגולים מכתב בארמית, ובו כתב להם שיאמרו לגויים שיבקשו מהם לעבוד עבודה זרה שהם אינם עובדים אלוהים אחרים: "כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָּא דִּי שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה [כה תאמרו: אלו שאת האלוה של הארץ והשמים לא עבדו יאבדו מתחת הארץ והשמים האלה]" (ירמיה י', יא). גם כאן מדובר בהתמודדות עם סכנה זהותית. בפעם השלישית, דניאל נדרש לשמור על יהודי בבל מפני התבוללות ולשמור על עצמו כאחד ממנהיגי היהודים בבבל. תוך שימוש בשפה הארמית, הוא מפרש למלך בבל את חלומו, ובכך הוא מציל את עצמו ואת זהותו.


לקראת סיום פרק ב', דניאל פונה לנבוכדנצר ואומר לו: "אַנְתְּ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ" [אתה המלך, מלך המלכים, אשר אלוהי השמים נתן לך מלכות, חוסן, תוקף וכבוד] (דניאל ב', לז). חכמים בגמרא (שבועות לה:) הרגישו בצרימה העולה מדבריו של דניאל כאן: כיצד יתכן שיכנה את נבוכנצאר בכינוי "מלך מלכי המלכים" - תואר השמור לקב"ה לבדו? לכך אמרו חכמים שהביטוי "מֶלֶךְ מַלְכַיָּא" הזה לא מיוחס למלך בבל אלא לקב"ה, וכוונתו של דניאל בפסוק היא: אתה המלך, מלך המלכים (הקב"ה) שהוא אלוהי השמים נתן לך מלכות, חוסן וכו'. רבי ישראל נג'ארה גם הוא הרגיש בצרימה זו, וכתב לנו פיוט נפלא בשם "יהּ ריבון עלם עלם ועלמיא, אנת הוא מלכא מלך מלכיא". וכך, אם דניאל אמר: "אנת הוא מלכא" – לנבוכדנצר, ו"מלך מלכיא" – לקב"ה, רבי ישראל נג'ארה לקח את המשפט כולו והחזיר אותו בשלמותו למלך שהכבוד שלו.