פרק ב': מה לך היה עמוס?

לאחר שעמוס השיג את תשומת לבם של ישראל, הוא אומר להם: "וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי.וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים הַאַף אֵין זֹאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'" (עמוס ב', י-יא). ה' לקח מבניהם של ישראל ורומם אותם מבחינה רוחנית, ואילו הם זלזלו בכך וקלקלו את בניהם - "וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ" (שם, יב).

דברים אלו מזכירים את שירו של דוד שמעוני השר על עמוס, כאשר הוא מתאר כיצד עם ישראל משיא אותו מלהיות נביא:

"הוי, מה לך היה עמוס? נעים זמירות הרועים,

כי נטוש נטשת חלילך הענוג בחלילים,

לצליליו צהלו יחד פני דלים ופני ושועים,

ותלך להתחרות בנביאים המהבילים.

הלא נוצרת להרנין מוצאי בוקר וערב,

להעיר ולעורר רגשות רוך נשגבים,

ולמה בדברי נאצה בוטים כמדקרות חרב

את מתת י-ה המרת את שירי חלילך הנאוים?

לנביאים צרי העין - הנח תוכחות אלה,

ואתה - שוב עם חלילך לנאות הרועים בתקוע

אז לספר תהליתך לא ניעף ולא נלא,

אז את שיר חלילך לא תשבע אוזנינו משמוע".

בשיר זה פונים ישראל אל עמוס ואומרים לו: אתה עמוס - נועדת לנגן לנו בחלילך ולשעשע אותנו, ולמה בחרת להחליף את הרוך בדברי נבואה ומוסר קשים? חזור בך, ואל תדבר איתנו קשות.

על כך משיב להם עמוס:

"כה תרבו לי חלקות, החנפים בהר שומרון.

כה תאמרו לתעתע את עמוס רועה אוילי

אך אין אאמין לדברכם, וידע אדע את אמרו,

ומתי זה כה שפר עליכם זמיר חלילי?

ואני גם לא ידעתי בחביון שדה ויער

כי תכמהו כה לשירי בלילות ובימים?

לא את חלילי אהבתם - אך שנאתם מוכיח בשער

לא את זמרתי תחמודו - אך תתעבו דובר תמים.

ואמנם לא נביא, רק בוקר ובולס שקמים אני,

ולשדי מה תערוג נפשי, מה יכלו לו כל הסעיפים

אך מי שנתן לי חליל הוא גם לשאוג ציווני,

ולהכות את הכפתור עד ירעשו הסיפים".

תשובת עמוס לישראל נוקבת: טענותיכם ריקות מתוכן - שכן מעולם לא התעניינתם בחלילי. ומי שנתן לי את החליל - הוא שציווה אותי להנבא לפניכם, הוא ששם בפי את המילים "ה' מציון ישאג, ומירושלים יתן קולו. ואבלו נאות הרעים ויבש ראש הכרמל" (עמוס א', ב).