פרק ב': כפרשים ירוצון

בפרק זה ממשיך הנביא בתיאור הארבה שעתיד לשטוף את ישראל: "כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים עַם רַב וְעָצוּם… כְּמַרְאֵה סוּסִים מַרְאֵהוּ וּכְפָרָשִׁים כֵּן יְרוּצוּן, כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן, כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ אֹכְלָה קָשׁ כְּעַם עָצוּם עֱרוּךְ מִלְחָמָה… כְּגִבּוֹרִים יְרֻצוּן כְּאַנְשֵׁי מִלְחָמָה יַעֲלוּ חוֹמָה, וְאִישׁ בִּדְרָכָיו יֵלֵכוּן וְלֹא יְעַבְּטוּן אֹרְחוֹתָם… וה' נָתַן קוֹלוֹ לִפְנֵי חֵילוֹ כִּי רַב מְאֹד מַחֲנֵהוּ כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ" (יואל ב', ב-יא). התיאור המפורט הזה של יואל, שימש לעניות דעתי כהשראה לשני פיוטים - האחד של רבי יוסף אבן סהל, והשני של רבי אברהם אבן עזרא.

רבי יוסף אבן סהל, מגדולי חכמי ההלכה במאה האחת עשרה, כותב על צרת הפרעושים שפקדה אותו כאשר הוא מבקש מאלוהים שיסיר אותם מעליו. וכך לשונו הפיוטית:

ופרעושים כפרשים ירוצון, וכעוף לאכול עורי ירוצון.

וכשעירים ירקדו סביבי, ואותי מתנומתי יקיצון.

ונלאתי הרוג קטון וגדול, להכניעם - והם לא יעריצון.

כגיבורים במלחמתם קשי לב, אשר בנפול אחיהם יאמיצון.

ואם יהיו מעט ביום עצלים, בבוא ליל כגנב יחרצון.

והן נפשי בכל יום קצרה בם, וידי מהרוג אותם יקוצון,

והפך מנשיכתם בשרי חברבורות כמו רימון יניצון,

אלוהים! החרימם, כי בלי נום, אני דוה - והמה יעלוצון.

היו אם כן זמנים, בהם אנשי הלכה יכלו גם לפייט ולהתבדח קמעא.

בדומה לרבי יוסף אבן סהל, אף רבינו אברהם אבן עזרא קורא לעזרה מפני הזבובים המציקים לו:

למי אנוס לעזרה מחמסי?

אשוע מפני שד הזבובים,

אשר לא יתנו השב לרוחי

בכל כחם יעיקוני כאויבים.

ועל עיני ועפעפי ירוצון,

באזני יאמרו שירי עגבים,

אדמה לאכל פתי לבדי,

והם בו יאכלו כדמות זאבים,

ועוד ישתו בכוס ייני, כאילו

קראתים כאהובים או קרובים.

ולא ירצו לבד חלקם, פקדתים

ביין עתיק ומשמן שה כשבים,

וימעט רק אכול מאשר לפני

ליין משתי ופת אכלי תאבים.

וכי אקרא מידעי לאכלה

והנם יושבים ראש המסבים.

יקו לבי סתיו, כי הוא יכלם

בקר רוח שלגים או רביבים.

ולולי זאת, אני קץ מפניהם -

בכן אודה ליושב הכרובים!