פרק ב': יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך

בפרק ב', שלמה מכריז ואומר: "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב', יג). יש להבין את הדברים לעומקם, שהרי ודאי שהחכמה עדיפה מן הסכלות. בפשט הדברים אפשר לומר כי הכוונה במילים "מן הסכלות" היא: מתוך הסכלות, דהיינו: יש ערך לחכמה כאשר היא באה על מצע של סכלות, שהרי אין האור ניכר אלא מתוך החושך. במילים אחרות: הסכלות היא החושך של העולם. כדי ללכת בעולם באור, צריך להאיר בו את אור החכמה.


פרשנויות אחרות נותנות ערך ומעלה גם לסכלות ולחושך, אלא שלחכמה ולאור יש יתרון גדול מהם. לדוגמא, כשם שיש צורך לבני אדם גם בחושך, שהרי הלילה הוא זמן המנוחה, בכל זאת הצורך באור חשוב יותר. וכך מרובה יתרון החכמה מן הכסילות. כך למשל אומר הרמב"ם שטוב לו לחכם שיש אנשים טיפשים בעולם המתעסקים במסחר ובבניין העולם, כיוון שכך החכם מוצא לפניו עולם בנוי ומשוכלל ויש לו זמן ואמצעים לעסוק במושכלות בנקל. ויש אומרים: "יתרון האור מן החושך" – כשם שאור היום מנצנץ ובא קמעא קמעא, כך יש לצאת מאפילה לאורה בעולם החכמה באופן הדרגתי. האדם לא יכול להשיג את החכמה בבת אחת, כי אם בשלבים. וכך יש לקרוא את הפסוק: כמהלך יתרון האור והתעלותו מתוך החושך, כך אט-אט הסכל יכול לקנות את החכמה ולעלות במעלותיה.


הזוהר הקדוש (פרשת תזריע, מז:) דן בפסוק זה ומביא עליו דברים עמוקים מאוד. תחילה, הוא שם לב לשימוש המיותר לכאורה במילה "אני" בפסוק: "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת", ואומר ששלמה לא היה אדם פשוט, אלא היה החכם מכל אדם, מי שזכה לשבעה שמות כנגד שבע החכמות, וזכה למעלות רמות ונישאות, ויש לדקדק בדבריו היטב. ממשיך הזוהר ואומר (בתרגום): "וְלָמַדְנוּ, "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת" - מִן הַסִּכְלוּת מַמָּשׁ בָּאָה תוֹעֶלֶת לַחָכְמָה. שֶׁאִלְמָלֵא לֹא נִמְצְאָה שְׁטוּת בָּעוֹלָם, לֹא נוֹדְעָה הַחָכְמָה וּדְבָרֶיהָ. וְלָמַדְנוּ, חִיּוּב הוּא עַל אָדָם שֶׁלָּמַד חָכְמָה לִלְמֹד מְעַט מִן הַשְּׁטוּת וְלָדַעַת אוֹתוֹ, מִשּׁוּם שֶׁבָּאָה תוֹעֶלֶת לַחָכְמָה בִּשְׁבִילוֹ, כְּמוֹ שֶׁבָּאָה תוֹעֶלֶת לָאוֹר מִן הַחֲשֵׁכָה. שֶׁאִלְמָלֵא הַחֲשֵׁכָה לֹא נוֹדָע הָאוֹר, וְלֹא בָאָה (נראית) לָעוֹלָם תּוֹעֶלֶת מִמֶּנּוּ". לפי הזוהר, חכם אמיתי צריך שילמד וידע גם מעט מן השטות. לפני כל חוק, יש את השטות, העולם שהיה מחוץ לחוק (צא-חוק). בהמשך דבריו, הזוהר מביא לנו סיפור: "וְהַיְנוּ שֶׁרַב הַמְנוּנָא סָבָא, כְּשֶׁהָיוּ לוֹמְדִים מִמֶּנּוּ הַחֲבֵרִים סוֹדוֹת הַחָכְמָה, הָיָה מְסַדֵּר לִפְנֵיהֶם פֶּרֶק שֶׁל דִּבְרֵי שְׁטוּת, כְּדֵי שֶׁתָּבֹא תוֹעֶלֶת לַחָכְמָה בִּשְׁבִילוֹ. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (קהלת י): "יָקָר מֵחָכְמָה וּמִכָּבוֹד - סִכְלוּת מְעָט", מִשּׁוּם שֶׁהִיא הַתִּקּוּן שֶׁל הַחָכְמָה וּכְבוֹד הַחָכְמָה. וְעַל זֶה כָּתוּב: וְלִבִּי נֹהֵג בַּחָכְמָה וְלֶאֱחֹז בְּסִכְלוּת".


דברים אלו של רב המנונא סבא, זכו לפירוש של הרב קוק בספר "אורות הקודש" (חלק א', פרק ס"ט): "כל הנושאים שבהוויה וברעיון הם חומר לרוח האדם להתעלות על ידם". אין דבר בעולם שאינך יכול להשתמש בו כדי להתקדם ברוח האדם ובחכמתו. אלא שהדברים מחולקים למדרגות: יש חכמה עליונה ויש חכמה תחתונה. כל זה נכון בעולם שלנו, אבל בעולם העליון של מעלות הקודש לכל יש מעלות – גם לסכלות, גם לחכמות החול וגם לחכמות הקודש, שם כביכול אין מדרגות. ממשיך הרב ואומר: "וזאת היא מידתו של רב המנונא סבא דלא הוה שאיב מכדא [שלא היה שואב מהכד], דאיהו כ״ד ספרין דאורייתא [שאלו הם כ"ד ספרי התורה]". הרב קוק בחכמתו תרגם את המילה "כד" המופיעה בזוהר ופירושה בארמית: "כאשר", בתור "כד" - כלי המכיל את מי השתייה, ובתור כ"ד ספרי המקרא. והוא מבאר את כוונתו: "אלא הוה שט בימא רבא, מקור התורה [היה רב המנונא שט בים החכמה הגדול ולומד את התורה ממקורה]". הרב קוק מדייק שהמילה "המנונא" מסמלת מצד אחד אמונה, אך פירושה בארמית הוא גם מין של דג, ושרב המנונא היה שט כדג בים החכמה. "ומשום הכי [ומשום כך], דווקא הווה יכיל לסדרא פירקא דמילי דשטותא לתלמידיו [דווקא הוא יכול היה לסדר שיעור לתלמידיו בענייני שטות] לפני הצעת מילי דחכמתא, כדי לקיים: "ויתרון האור מתוך החושך"". מסכם הרב קוק את דבריו עד כה: "דרכו של רב המנונא סבא, להקדים מילי דשטותא לפני מילי דחכמתא. כדי להכיר האור מתוך החושך, צריך שתהיה תכונת השטותא בעמקה היותר חודר. בחושך היותר שחור יש להשתמש כשרוצים לדעת את יתרון האור מתוך החושך". בסיום הפסקה, הרב קוק מסייג את דבריו: "אמנם, היא מדה ראויה דווקא לנוני ימא [לדגי הים], שאינם צריכים אפילו להגנה של ספינות, וללכת בעמקי תהומות וכל מצולות הוא להם טיול, ועונג, המשמח את המקום, ומשמח את הבריות. לוויתן זה יצרת לשחק בו". רק מי ששורש נשמתו הוא כשל רב המנונא סבא המסוגל לרדת למעמקי המצולות, לחושך של החושך – לסכלות, ודבר זה בעיניו כטיול בדברי תורה, רק לאדם כזה מותר וצריך שיעמיק בדברי השטות. אך סתם בני אדם צריכים הגנה, הם צריכים כ"ד ספרים, ספרי הלכה ומוסר, חכמות הנימוס וכו'.


כבר בנעוריי הקפדתי תמיד לבחור לי רב שיש לו גם חוש הומור, רב שיודע לסדר גם מילי דשטותא. מאוחר יותר, שמעתי את מניטו אומר שכפי עומק ההומור של האדם, כך ניכר שהוא באמת עמוק. מי שאין לו הומור, אמר מניטו, כנראה שהוא חסר גם את עומק העיון. ההומור, ה"מילי דשטותא" – יכולים ללמד אותנו הרבה על "מילי דחכמתא". יש יתרון לחכמה מן (מתוך) הסכלות כיתרון האור הצומח, עולה וזורח מתוך החושך.