פרק ב': יונה, מה תהגי ומה תהמי

"הִנֵּה עַל הֶהָרִים - רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם. חָגִּי יְהוּדָה חַגַּיִךְ שַׁלְּמִי נְדָרָיִךְ כִּי לֹא יוֹסִיף עוֹד לעבור בָּךְ בְּלִיַּעַל כֻּלֹּה נִכְרָת" (נחום ב', א). נחום מנחם את ישראל בפסוק זה וקורא אל ישראל לשלם את כל נדריהם שנדרו בעת הצרה.


פסוק זה שימש השראה לכמה פיוטים, וברצוני להתמקד בפיוט אחד בלבד - של רבי יהודה הלוי, בפיוטו "יונה, מה תהגי ומה תהמי". בפיוט זה, פונה אלוהים לכנסת ישראל וקורא לה:


יוֹנָה מַה תֶּהֱגִּי וּמַה תֶּהֱמִי

חַגָּיִךְ חֹגִּי נִדְרֵךְ שַׁלְּמִי

יַעַן כִּי אֲנִי ה' וְאַתֶּם עַמִּי


בית זה מצהיר על מעין אוטופיה. ולאחריו, כל הבתים שואלים: האמנם כך?


הַעוֹד לִי תִקְוָה לָשׁוּב מִשְּׁבִי

וּלְהַשִׂיג תַאֲוָה אֶל הַר הַצְּבִי

תִּרְאוּנִי דַאֲבָה מִנּוֹד אוֹהֲבִי

לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי עוֹד נָעֳמִי?


משלא נענתה, מנסה כנסת ישראל להמעיט שאלתה:


וְלוּ יֻתַן לִי אֵבֶר כַּדְּרוֹר

לָעוּף אֶל תִּלִּי אֶל הַר מוֹר דְּרוֹר

וְעָפָר הֵיכָלִי אֶרְקַח מוֹר דְּרוֹר

אֶשַּׁק מֵאַהֲבָה מִדְרַךְ פַּעֲמִי


גם לכך כנסת ישראל לא נענתה, והקב"ה מנסה לנחמה:


דַּיֵּךְ כִּי מַלְכֵּךְ מָגֵן בַּעֲדֵךְ

וּבְאֶרֶץ חֶשְׁכֵּךְ יָכִין צַעֲדֵךְ

שׁוֹפָר אֶל חִכֵּךְ כִּי בָא מוֹעֲדֵךְ

דַבְּרִי עַל לִבֵּךְ נַחֲמִי נַחֲמִי


בבית האחרון, כנסת ישראל מצהירה כי היא מתנחמת רק במחשבה ובשירה על מקום המפגש עם ה':


הַשָּׂם אֶת פָּנַי אֶל נוֹכַח פְּנֵי

הַדְרַת הַר סִינַי וּמְקוֹם הַסְּנֶה

אָעִיר רְנָנַי מִטּוֹב מַעֲנֶה

יִבְטַח בַּה' כִּי יָדַע שְׁמִי


שם ה' נקרא עלינו. הגעגועים הללו מראים כי יש בינינו קשר בל ינתק, ובכך אנו יודעים כי ישנה תקווה - כי האהבה לעולם קיימת.