פרק ב': וצדיק באמונתו יחיה

בפרק ב', מגיע תורו של אלוהים להשיב על שאלותיו של חבקוק. "וַיַּעֲנֵנִי ה' וַיֹּאמֶר: כְּתוֹב חָזוֹן וּבָאֵר עַל הַלֻּחוֹת לְמַעַן יָרוּץ קוֹרֵא בוֹ" (חבקוק ב', ב). הקב"ה מזמין את חבקוק לכתוב את דבריו בצורה ברורה, כדי שכל מי שיקראם - יעשה זאת במרוצה והדבר יהיה ברור לו ביותר. לאור דברים אלו, היינו מצפים לתשובות ברורות וחד משמעיות לשאלותיו של חבקוק. בפועל, כך עונה לו הקב"ה: "כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר. הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה" (שם, ג-ד). במילים אחרות, אומר הקב"ה לנביא חבקוק: אתה רוצה תשובה של "כאן ועכשיו" לשאלתך? הלא "עוד חזון למועד" (שם) - אינני אלוהי ה"כאן ועכשיו", אני אלוהי ההיסטוריה. "ויפח לקץ ולא יכזב" - הדיבורים על אחרית הימים עוד יתממשו, אך יש להתאזר בסבלנות: "אם יתמהמה - חכה לו, כי בא יבוא לא יאחר". אמירה זו הפכה עם הזמן להיות סימן מובהק לאמונה היהודית בביאת המשיח, שאף על פי שיתמהמה - עלינו לחכות לו (סנהדרין צז:). ישנו פיוט של רבי ישראל נג'ארה בשם: "יחיד ואין בלתו אחר", שבו הוא אומר:


"שברתי עד עת בא שילה,

הוא ישיב נדחי ירים דגלו,

אם יתמהמה - אחכה לו,

כי בא יבוא - לא יאחר".


"וצדיק באמונתו יחיה" - הצדיק אינו חי עם המשיח כי אם עם האמונה. הרמב"ם אומר שקיום התורה והמצוות אינה תלויה בביאת המשיח, שכן צדיק - גם בזמן גלות וקושי - באמונתו יחיה. ומעניין שבאגרת תימן, כותב הרמב"ם שיש לו מסורת משפחתית הנוגעת לעת שבה יגיע המשיח, והוא מציין את השנה המדוברת על אף אבותיו הזהירוהו לבל יפרסם את התאריך - מחשש שבני אדם יתייאשו. והוא מסיים: "וכבר הודענוכם אותו, וה' יודע האמת". כלומר - לרמב"ם עצמו היה קושי באמיתות אותו זמן, ולפיכך - אף על פי שגילה את ה"קץ" לרב התימני אליו כתב את האגרת, הוא חתם ואמר "וה' יודע האמת". ועל כך אמרו חכמים "תיפח רוחן של מחשבי קיצין" - ולא בכדי, שהרי רבים שחישבו את הקץ, עבר זמנם ובטל חישובם. על כן, הצדיק שבאמונתו יחיה - מסתכל על האופן שבו יכול הוא להצדיק את הבריאה בזמן הספציפי שבו הוא חי, מבלי להיות תלוי בביאת המשיח והגואל. הוא הופך להיות הגואל בזמן ובחברה שבהם הוא נמצא.