פרק ב': בצילו חמדתי וישבתי

"אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים" (שיר השירים ב', א) - הרעיה מכריזה כלפי דודה: אני יודעת מי אני ומה ערכי. אם בפרק א' היא הזמינה את דודה לנשק אותה ולהתקרב אליה: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (שם א', ב) – כאן בפרקנו היא מכריזה בבטחון עצמי רב מי היא ובכך היא מזמינה את הדוד להחמיא לה. וכך הוא עושה: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת" (שם ב', ב).

רש"י מביא בשם המדרש: "שושנת העמקים נאה משושנת ההרים, לפי שמרטבת תמיד – שאין כוח החמה שולט שם". כלומר, הרעיה מצהירה: איני שושנה רגילה, אלא שושנה מובחרת. דברים אלו מזכירים את המתואר בספר "הנסיך הקטן". לאחר שהנסיך חולף במסעו על פני חולות, סלעים ושלגים – ה מגיע אל גן של שושנים. הוא שואל: "מי אתן?" והן עונות לו: "אנחנו שושנים". מיד הוא נזכר בשושנה שבכוכב שלו שתמיד סיפרה לו שהיא אחת ויחידה בעולם – ונעצב אל ליבו. הוא נשכב על החול ובוכה. אז הגיע השועל ואמר לו: "שוב אל השושנים ותבין שהשושנה שלך היא אחת ויחידה בעולם". הנסיך שב אל השושנים ואומר להן: "אתן לא דומות לשושנה שלי - אף אדם לא אילף אתכן ואתן לא אילפתן אף אדם. אתן יפות - אבל ריקות, אי אפשר למות למענכן". והוא מתאר כיצד הוא השקיע בשושנה שלו: "שמתי אותה במקום מסויים, השקתי אותה, כיסיתי אותה בכיפת זכוכית והגנתי עליה, הקשבתי לקינות ולהתפארויות שלה ואפילו לשתיקות שלה, כי היא השושנה שלי". בדומה לנסיך הקטן, אומר הדוד לרעיה בפרקנו: את השושנה שלי. יתכן שיש לידך שושנים הרבה, אך מבחינתי הן כקוצים לעומתך: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים" (שם). דברים אלו מזכירים לי שהרב פרומן ז"ל כשהיה עורך חופות, היה מחייב את החתן לומר לאשתו: "מהיום כולן בפנייך כקופות, את האישה שלי".

על המילים "כשושנה בין החוחים" אומר רש"י: "כשושנה בין החוחים – שמנקבים אותה ותמיד היא עומדת בנויה ואדמימותה, כן רעייתי בין הבנות – מפתות אותה לרדוף אחריהן לזנות אחרי אלוהים אחרים, והיא עומדת באמונתה". אי אפשר לנתק את פירושו של רש"י מן ההקשר ההיסטורי בו הוא חי. רש"י חווה את מסעי הצלב, את ההשפלה שהנצרות גורמת ליהדות, ומי שקורא את פירושו למגילת שיר השירים לכל אורכו – יכול לראות את הפולמוס שהוא מנהל דרכו נגד הנצרות. כבר בהקדמתו לשיר השירים הוא עושה כן בין השיטין, ומתייחס בעקיפין לטענת הנצרות שאלוהים עזב את ישראל: "ואומר אני, שראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה, חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים לאמר (הושע ב', ז): "אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה", ויזכרו את חסדיו ואת מעלם אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים. ויסד הספר הזה ברוח הקודש, בלשון אישה צרורה אלמנות חיות, משתוקקת על בעלה, מתרפקת על דודה, מזכרת אהבת נעוריה אליו, ומודה על פשעה. אף דודה, צר לו בצרתה, ומזכיר חסדי נעוריה ונוי יופיה וכשרון פעליה, בהם נקשר עימה באהבה עזה – להודיעה, כי לא מלבו עינּהּ, ולא שילוחיה שילוחין, כי עוד היא אשתו והוא אישהּ, והוא עתיד לשוב אליה". לפי פירושו של רש"י, החוחים שבפסוק: "כשושנה בין החוחים" הם האומות והדתות האחרות שמפתות את כנסת ישראל לסור מעל אלוהי ישראל ולהיות חוח כמותן.

בפסוק הבא, הרעיה משיבה לדודה: "כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים, בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי" (שם, ג). אומר רש"י: "אילן של תפוחים כשהוא בין אילני סרק - הוא חביב מן כולן, שפריו טוב בטעם ובריח". הדוד הוא כעץ פרי המגיח במפתיע בין כל עצי הסרק שביער ומשמח את מוצאו. עץ התפוח, אם כן, מצטייר כעץ אהוב ורצוי. מצד שני, מביא רש"י בשם המדרש דברים שהם הפך הפשט: "ומדרש אגדה, התפוח הזה - הכל בורחים הימנו לפי שאין לו צל, כך ברחו כל האומות מעל הקב"ה במתן תורה, אבל אני בצלו חִמדתי וישבתי". לכל עצי הסרק יש צל עב וסמיך יותר, ואילו צילו של עץ התפוח אינו מועיל לחוסה תחתיו בשעת השרב והכל בורחים ממנו. לפי זה, "ופריו מתוק לחיכי" – עבור עם ישראל התורה היתה מתוקה ומתאימה, אבל אצל אומות העולם התורה נתפסת כדבר מר ומגונה (וכפי שמצוי הרבה בתיאולוגיה הנוצרית, למשל הביטוי: "המעשים לא יושיעו"). כאמור, אלה דברים שהם הפך מהפשט – בחרנו בתפוח אף על פי שצילו, ההגנה שלו לוקה בחסר. הקב"ה אינו מעניק לנו את כל ההגנה האפשרית (במיוחד כשאנו בגלות) – ובכל אופן אנו אוהבים אותו אהבה שאינה תלויה בדבר.

בדור שאחרי רש"י, בספרד, יקום רבי יהודה הלוי וימשיך את הלך הרוח הזה בספר הכוזרי. באחד מפיוטיו הוא אומר כך: "יַעֲלַת חֵן מִמְּעוֹנָהּ רָחֲקָה, אוֹהֲבָהּ כּוֹעֵס ­ וְלָמָּה צָחֲקָה? צָחֲקָה עַל בַּת אֱדוֹם וּבְנוֹת עֲרָב [הנצרות והאסלאם] הַמְּבַקְשׁוֹת לַחֲשֹׁק דּוֹד חָשְׁקָה. הֵן פְּרָאִים הֵם – וְאֵיךְ יִדְמוּ אֱלֵי יַעֲלָה, עַל הַצְּבִי הִתְרַפְּקָה? אֵי נְבוּאָה, אֵי מְנוֹרָה, אֵי אֲרוֹן הַבְּרִית, אֵי הַשְּׁכִינָה דָּבְקָה? אַל, מְשַׂנְאַי, אַל תְּכַבּוּ אַהֲבָה, כִּי תְכַבּוּהָ – וְהִיא אֵשׁ נִשְּׁקָה!"

בפרק ח' עוד יאמר לנו שלמה על האהבה הזאת בין כנסת ישראל לקב"ה: "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". אהבה זו היא אש המכלה את כל המבקש לגנוב את לב הדוד או הרעיה, וכיוון שאינה תלויה בדבר - אינה בטלה לעולם.