פרק ב: בנים אתם לה' אלוהיכם

בפרק א' של הושע, סיימנו בפסוק קשה ומרחיק: "כי אתם לא עמי ואנכי לא אהיה לכם" (הושע א', ט). ואילו פרק ב' פותח באמירה מפתיעה: "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי" (שם ב', א). סמיכות הפסוקים מתמיהה אותנו ביותר. המדרש (ילקוט שמעוני) הרגיש בכך ואמר: "משל למלך שכעס על אשתו. שלח אחר הסופר לבוא ולכתוב לה גט. עד שלא בא הסופר, נתרצה המלך לאשתו. אמר המלך: אפשר יצא סופר זה מכאן חלוק?" - כלומר, הייתכן שאוציא את הסופר מלפני כשהוא תמה ומבולבל ממעשיי? "אמר לו המלך: בוא כתוב שאני כופל כתובתה". כלומר, במקום להתעסק בגט, תקן את כתובתה וכתוב לה כפל של סכום. בנמשל, הושע (הסופר) אך התחיל בשליחותו, בקושי הספיק לומר לישראל שהם לא עמו של ה', ומיד הקב"ה מתרצה ואומר לו דברים הפוכים. ובאמת, גם כאשר בני ישראל היו "בני זנונים" כפי שהם מתוארים לפנינו, גם אז הם בניו של הקב"ה. בתלמוד במסכת קידושין (לו.) יש דיון על כך. נחלקו האמוראים בביאור הפסוק "בנים אתם לה' אלוהיכם" (דברים י"ד, א) - ר' יהודה אומר שישראל קרויים בנים רק כאשר הם נוהגים מנהג של בנים לפני המקום, כאשר הם נמצאים ב"בינה", בחיבור של בן ואב כלפי האלוהים ודברו. לעומתו, רבי מאיר סובר שבני ישראל קרויים כך בין אם עושים רצונו של מקום בין אם לאו. והלכה כרבי מאיר. אחד הפסוקים שרבי מאיר מביא לשיטתו הוא הפסוק הפותח את פרקנו. בן הוא בן לעולם - גם אם הוא סרח. ואת העקרון הזה עלינו ללמוד גם ביחסי הורים-ילדים, גם כאשר הבן לא הולך בשיטת אביו ומורד בו - עליו לזכור שהבן לעולם נשאר בן. ואולי סמיכות הפסוקים הזו יכולה ללמדנו שבסופו של דבר מדובר בבחירה של האדם - האם לקרוא "עמי" או "לא עמי". ריבונו של עולם עשה את הבחירה שלו, ועלינו ללמוד ממידותיו ולבחור גם אנו בבחירה המקרבת ולא המרחקת.