פרק ב': בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו

היסורים ה"אמיתיים", אם אפשר בכלל לקרוא להם כך, מתחילים בפרק ב' של הספר. בפרק א', איוב משוכנע שיש ליסוריו משמעות והוא מתנחם בכך. הוא מברך את ה' בצידוק הדין: "ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ, בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹהִים" (איוב א', כא-כב). עד כה איוב יצא מנצח בעימות עם השטן – השטן רצה שאיוב יקלל את אלוהים ואיוב ברכו. כעת, בפרק ב', כאשר מתחילים היסורים האמיתיים של איוב - המצב משתנה, ואפילו כאשר אומר איוב לאשתו: "גַּם אֶת־הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים, וְאֶת־הָרָע לֹא נְקַבֵּל?" (שם ב', י) והכתוב אף יעיד עליו: "בְּכָל־זֹאת לֹא־חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו" (שם), חכמים ידייקו: בשפתיו איוב לא חטא, אבל בליבו חטא. בתוכו של איוב פנימה, החל הספק מכרסם. אי הוודאות של איוב הוא הסבל היותר גדול שיש, הוא שואל את עצמו: האם יש משמעות לכל מה שאני עובר? האם היסורים הללו באו עלי כגמול על משהו שעשיתי? הכאב על מות ילדיו צף, מתעצם ושורף את איוב מבפנים. לפני כן הוא כאב, הוא קרע את בגדיו אך היה מסוגל לקרוא בשם ה' ולברכו. כעת, יסוריו קשים מכדי שיעשה כן.


שינוי משמעותי נוסף שמתואר בפרק ב' הוא חוסר התמיכה של אשת איוב. אשתו לא עומדת לצידו בטוב וברע, אלא אומרת לו ואולי בגערה: "עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת!" (שם, ט). הרמב"ן פירש שאשת איוב דיברה בלשון סגי נהור ואמרה לו שיקלל את אלוהים כדי שמיתתו תקדים לבוא, והיא עשתה כן מתוך הבנה שאיוב ברך את אלוהים על מנת לקבל פרס. אשת איוב הבינה, כמו השטן בפרק א', שהאדם הוא ירא אלוהים רק על מנת לקבל שכר. וכך לשונו של הרמב"ן: "היתה האישה הזאת יראת ה' על מנת לקבל פרס, לכן כאשר שמעה את איוב אומר: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך", חשבה כי מחזיק איוב בתומתו כדי להאריך חייו. על כן אמרה: מה טובו חייך בצער הזה ומה תוחיל לה' עוד? ברך אותו..." - אם כל עבודתו של האדם היא רק לקבל שכר, ובפועל הוא אינו מקבל שכר – אין לו טעם לחיות, אם כן מוטב לאיוב שיקלל את אלוהים וימות. ממשיך הרמב"ן: "והוא משיב ואומר לה: ואת הרע לא נקבל? כי עבודתי מאהבה ולא על מנת לקבל פרס". לעומת זאת, המלבי"ם מפרש שאשת איוב לא דברה בלשון סגי נהור אלא לגלגה עליו, הקניטתו ואמרה לו שימשיך בשלו ויברך את אלוהים עד שתצא נשמתו: "הנה בפעם הראשונה שברכת את ה' על הרעה שבזה הראתה שאתה תמים עימו – הוסיף צער להכותך גם בגופך... ואם כן אחר שעודך מחזיק בתומתך, למה אתה שותק זאת הפעם ואינך מברך על הרעה? ברך אלוהים גם עתה ותמות!".


אם כן, איוב מוקף ביסורים מכל עבר ואבר - ילדיו מתים, ממונו אובד ממנו, גופו כואב ודואב, אשתו לא עומדת לצידו והיא מסתלקת מן הסיפור באמרו לה: "כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי" (שם, י). והנה, מגיעים אל איוב רעיו הטובים, עליהם אומרת הגמרא (בבא בתרא טז:): "או חברא כחברי דאיוב או מיתותא" [או חבר כחברי איוב או מוות]. אך גם החברים הללו, עם כל אהבתם לאיוב, עתידים לזרות מלח על פצעיו, וגם בדבריהם אפשר לראות מקור ליסוריו של איוב. איוב מתגרד בחרס, מתגדר בבדידות ובהאשמות שיטיחו בו רעיו, ולא ימצא כל משמעות ליסוריו, עד שאלוהים יתגלה אליו לקראת סוף הספר.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק מ"א: מי הקדימני ואשלם?

פרק מ"א הוא חלק מתשובתו השנייה של הקב"ה לאיוב. במבט ראשוני על המענה, לא כל כך מובן מה מתחדש בו אל מול המענה הראשון. במענה הראשון הקב"ה התמקד בגדלותו, בהשגחתו על עולם הטבע ובאי יכולתו של איוב לקלוט את

פרק מ': אחת דברתי ולא אענה, ושתיים ולא אוסיף

לאחר סדרת השאלות שהקב"ה הפנה לאיוב – איוב נותר שותק. לכך, הקב"ה מעוררו להשיב לדבריו: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃ הֲרֹב עִם שַׁ-דַּי יִסּוֹר, מוֹכִיחַ אֱלוֹהַּ יַעֲנֶנָּה?" (איוב מ', א-ב). תשוב