פרק ב': איש יהודי ואיש ימיני

"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי" (אסתר ב', ה) - כביכול יהודי אחד נותר בשושן הבירה. בעוד כל היתר נסחפו על ידי הקוסמופוליטיות ונתערטלו מזהותם הלאומית, יש אדם שיודע מה הוא ומי הוא, הוא חש שהוא יהודי אף על פי שהוא נמצא בשושן הבירה, בעיר שבה התרבות אומרת: תתערה, תהיה אזרח העולם הגדול. האדם הזה מרגיש "לא בבית" בשושן, אלא בעומק הגלות: "אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (שם, ו) – ארבע לשונות של גלות יש כאן, כנגד ארבע לשונות של גאולה אליהן מצפה מרדכי. מרדכי דואג לבני עמו, ובפרט לבני משפחתו: "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה הִיא אֶסְתֵּר בַּת דֹּדוֹ כִּי אֵין לָהּ אָב וָאֵם" (שם, ז), וכאשר אסתר נלקחת אל בית המלך, מרדכי דואג לשלומה באופן קבוע: "וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים, לָדַעַת אֶת שְׁלוֹם אֶסְתֵּר וּמַה יֵּעָשֶׂה בָּהּ" (שם, יא). תכונה זו של אחריות ודאגה לשלום האחר יאה היא למנהיג ראוי.

חכמים בגמרא (מגילה יב:) עמדו על כך שהמגילה מתחילה בתיאור מרדכי כ"אִישׁ יְהוּדִי" – אדם משבט יהודה, ומסיימת בתיאורו כ"אִישׁ יְמִינִי" – משבט בנימין. הגמרא מנסה ליישב את הסתירה ואומרת שאפשר ואביו של מרדכי היה משבט בנימין, ואימו משבט יהודה. קשה לקבל את התשובה הזו בפשט הדברים, מפני שדרכו של התנ"ך לייחס את האדם על פי שבט אביו בלבד. עוד מביאה הגמרא בשם חכמים, שמשפחת יהודה ומשפחת בנימין היו מתגרות זו בזו, כאשר משפחת יהודה היתה אומרת: אף על פי שמרדכי הוא משבט בנימין - אנחנו גרמנו שהוא יוולד בעולם, מפני שמרדכי הוא צאצא של שמעי בן גרא, ואילו דוד המלך היה הורג את שמעי בשעה שקילל אותו קללה נמרצת ביום ברחו מפני אבשלום בנו – מרדכי לא היה נולד. ומשפחת בנימין היתה אומרת: סוף כל סוף, מרדכי שייך לשבט בנימין. האמורא רבא אמר שרוח הקודש היא זו שמכרזת ואומרת פסוק זה וכאילו מצהירה: ראו מה עשה לי "יהודי" ומה שילם לי "ימיני". מה עשה לי "יהודי" [דוד]? לא הרג את שמעי, שיצא ממנו מרדכי. ומה שילם לי "ימיני" [שאול]? לא הרג את אגג מלך עמלק, ונולד ממנו המן.

אם כן, מרדכי היהודי צריך ללמוד לאזן בין התכונות של שבט בנימין ושל שאול (רכות וענווה) לבין התכונות של שבט יהודה (עוז, גבורה ומלכות). כך למשל, מרדכי לא יציג את עצמו כאיש ימיני בפני המן אלא כאיש יהודי בלבד – "כִּי הִגִּיד לָהֶם אֲשֶׁר הוּא יְהוּדִי" (אסתר ג', ד), וככזה - הוא לא יכרע ולא ישתחווה בפני המן. אף בני ביתו של המן יאמרו לפניו בהמשך המגילה: "אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו - לֹא תוּכַל לוֹ, כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" (אסתר ו', יג).

חכמים מספרים לנו (מדרש שמואל פרשה לב), שכאשר דוד המלך שלח את חושי הארכי כדי לבטל את עצת אחיתופל, חושי הארכי שלח את שני הנערים – צדוק ואביתר, ששלחו בתורם את יונתן ואחימעץ. האחרונים ברחו מפני אנשי אבשלום שרדפו אחריהם, במנוסתם מצאו את דלתו של שמעי בן גרא פתוחה לרווחה – וסרו לביתו. בתוך הבית הם מצאו בור - וירדו לתוכו. אשתו של שמעי ידעה שמדובר בשני מבוקשים וביקשה להציל אותם. היא לקחה מחצלת, פרשה אותה על פי הבור ופרעה את ראשה. הגיעו הרודפים לביתו של שמעי וראו את אשתו של שמעי כשראשה פרוע, ולא חשדו שיונתן ואחימעץ הצדיקים מתחבאים במקום. באותה שעה אמר הקב"ה: בזכות שביזתה את עצמה למען הציל את יונתן ואחימעץ, תזכה אותה אישה שיצאו ממנה שני צדיקים שמצילים את כל ישראל מצרתם - ואלו הם מרדכי ואסתר.

נמצאנו למדים כי המתינות שנקט בה דוד המלך שלא להרוג את שמעי בן גרא בשעה שקילל אותו, והמתינות של אשת שמעי בן גרא שבעזרתה הצילה את יונתן ואחימעץ – הולידו בסופו של דבר את ההצלה הגדולה של היהודים במלכות אחשורוש.