פרק ב': אז תבין יראת ה' ודעת אלוהים תמצא

בפרק ב', החכם פונה לחניכיו ומבקש מהם להקשיב לדברי החכמה, כאשר הוא מראה להם כמה טוב צפון בה. וכך מתחיל הפרק: "בְּנִי, אִם תִּקַּח אֲמָרָי וּמִצְוֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ... אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא" (משלי ב', א-ה). בין פסוק א' לפסוק ה' מופיעים התנאים להשגת יראת ה' ודעת אלוהים, תנאים שאינם קלים במיוחד - על האדם להתייגע ולהתגעגע, לחפש ולהשקיע כדי לזכות במעלות אלו: "לְהַקְשִׁיב לַחָכְמָה אָזְנֶךָ, תַּטֶּה לִבְּךָ לַתְּבוּנָה, כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא, לַתְּבוּנָה תִּתֵּן קוֹלֶךָ. אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף, וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" (שם, ב-ד) – יש כאן תביעה למחשבה, הקשבה, דיבור ובקשה מתמדת של החכמה והתבונה.


על הפסוק "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה" (שם, ד) אמרו הדרשנים שיש הבדל בין כסף לבין מטמון. כסף הוא דבר שאדם זוכה בו בכוחות עצמו - הוא נולד בלעדיו ועמל כדי להשיגו. לעומתו, המטמון הוא דבר שהאדם כבר זכה בו והוא החביא אותו, כל מה שנותר לו הוא להזכר היכן בדיוק הוא הטמין אותו, להוציאו מן ההסתר אל הגילוי ולהשתמש בו. דברי החכמה הם גם חלק מובנה מאתנו וגם נרכשים ע"י עמל. יש חכמה שנקנית ככסף על ידי שאדם לומד מרבותיו דברים חדשים שלולא הם הוא לא היה משיג אותם, ויש חכמה שאדם לומד "מכליותיו", מטבעו הפנימי, מנשמתו אם תרצו, והוא מחפש אותה כמטמון החבוי בתוכו.


פסוק זה היה לאבן דרך בספר "מסילת ישרים" שחיבר רבנו משה חיים לוצאטו. ספר מסילת ישרים בא להוכיח שעבודת ה' אינה רק רגש וחוויה, אלא בעיקר עבודה הדורשת לימוד והבנה מעמיקים. עבודת ה' דורשת חכמה רבה, ועל כן בהקדמת הספר המחבר מבהיר כי מטרת החיבור היא להזכיר לקורא דברים מפורסמים שאין משגיחים בהם מספיק מפני פשטותם לכאורה. אתה פוגש אנשים כשרוניים, אומר הרמח"ל, אנשים שהם אנשי שכל בהיר, פקחים וחריפים, ואתה רואה שהם שמים את רוב התבוננותם והסתכלותם בדקות החכמות ועומק העיונים, איש איש כפי נטיית שכלו וחשקו הטבעי. יש שהם טורחים מאוד במחקר הבריאה והטבע, יש כאלה במלאכות, ויש שנכנסים אל הקודש פנימה ונשארים בתחום ההלכתי – בפלפולי הלכות, בפסקי דינים וכדומה. אך יש מעטים מאוד ששמים את עיקר עיונם על ענייני שלמות העבודה – על אהבה, יראה, דבקות ועל כל שאר חלקי החסידות. כאשר אתה הולך אל אותם אנשים כשרוניים ושואל אותם: "האם דבקות באלוהים, יראת אלוהים ואהבתו הם דברים חשובים בעיניכם?" – הם יאמרו לך: "בודאי, זה העיקר הגדול! אי אפשר שחכם יהיה חכם באמת אם הוא לא ברר לעצמו את כל העניינים האלה". וכשתשאל אותם: "אם כן, למה אתם לא שמים את עיונכם שם?" ישיבו לך: "אין בכך צורך, זהו לא דבר שדורש עיון רב אלא הוא פשוט למדי ואין צורך להשקיע בלימודו זמן רב". בשל דברים אלו, אומר הרמח"ל, כאשר אתה רואה אדם ששם את רוב עיונו בעבודת ה' – אתה לא יכול להמנע מלחשוד שהוא גס השכל, שכן אם הוא היה דק השכל – הוא היה לומד עיונים הלכתיים. מידת החסידות סובלת מיחסי ציבור גרועים – שכן אנשים נוטים לחשוד שמידה זו תלויה בכל מיני מנירות חיצוניות של צומות, וידויים, סיגופים וכדומה. אך האמת אינה שם. פיתוח החסידות זקוק לחכמה ולעיון, לדיוק ולמדע. הרמח"ל מסביר בהקדמתו כמה חשוב ללמוד על יראה אמיתית, והוא מסיים את דבריו במילים: "הוא מה שאמר שלמה: אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'. אינו אומר: אז תבין פילוסופיה, אז תבין תכונה, אז תבין רפואה, אז תבין דינים, אז תבין הלכות, אלא: אז תבין יראת ה'. הרי לך, שלהבין היראה צריך לבקש אותה ככסף ולחפש אותה כמטמונים. הדי אפוא במה שמלומד לנו מאבותינו ובמה שמפורסם אצל כל בן דת דרך כלל? [האם אדם יכול להסתפק במסורת הדתית הרגילה שלו ולחשוב שהוא עובד אלוהים?] או הנמצא זמן לכל שאר חלקי העיון ולעיון הזה לא יהיה זמן? למה לא יקבע אדם לעצמו עתים לפחות להסתכלות הזה, אם מוכרח הוא בשארית זמנו לפנות אל העיונים או אל עסקים אחרים?". הקריאה הזו של הרמח"ל הדהדה הרבה בבתי המדרש, והוא שייסד את "תורת המוסר העיונית". אנחנו שלומדים כעת את ספר משלי, נבקש לעיין בדברי המוסר הנמצאים בספר בעיון רב ולא נסתפק במליצות יפות, על מנת לקנות בסופו של דבר את יראת ה' ודעת אלוהים.


פוסטים קשורים

הצג הכול

פרק ל"א: אשת חיל

ספר משלי מסתיים בשיר הגדול "אשת חיל מי ימצא" המסודר באקרוסטיכון של הא"ב, ומושר בבתי ישראל לפני הקידוש של ליל שבת מאז המאה השבע עשרה לערך. המקור הראשון להזכיר מנהג זה הוא ככל הנראה הספר "חמדת ימים" (ספ

פרק ל': רש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חוקי

בפרק ל' יש תפילה הנובעת מחכמת הלב ומנסיון חייו של החכם. יתכן ומדבר הכתוב בשלמה עצמו שעל פי המדרשים היה בתחילה עשיר ומלך, אחר כך העני והפך להדיוט, ולבסוף שב להיות מלך ועשיר. וכך אומר שלמה: "שְׁתַּיִם ש

פרק כ"ט: איש אוהב חכמה ישמח אב

"אִישׁ אֹהֵב חָכְמָה יְשַׂמַּח אָבִיו, וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן" (משלי כ"ט, ג). נשים לב שלא נאמר "בן אוהב חכמה ישמח אביו", אלא "איש". המבחן של הבן הוא אהבתו את החכמה גם בהפיכתו לאיש בוגר – ולא רק