פרק א': שימו לבבכם

אנו פותחים בלימוד דברי נביאים אחרונים: חגי, זכריה ומלאכי. כעת, פס הקול משתנה - אנו שומעים פחות תוכחה ויותר דברי נחמה ועידוד. הסגנון של הנביא חגי הוא מעשי ואינו פיוטי, ולא בכדי - שכן מדובר בתקופה מעשית של שיבת ציון. בתקופה זו יש אמנם מזבח אך עדיין אין בית לה', וחגי נלחם ב"דחיינות" הישראלית האומרת: "לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת" (חגי א', ב). יתכן שחשבו העולים כי אין בכוחם לבנות בית מכובד דיו ולכן יש לדחות את בנין הבית. אומר להם הנביא חגי כי הקב"ה מסתפק במועט: "כה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם. עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'" (שם, ח-ט). המילה "ואכבדה" כתובה בלי האות ה"א הסופית, וחכמים מצאו בכך רמז שיש התמעטות בבית שני: "ה"א כנגד חמישה דברים שהיו במקדש ראשון ולא היו במקדש שני: ארון, אורים ותומים, אש יורדת מן השמים, שכינה ורוח הקודש". דבר זה ודאי שמוביל את העולים לרפיון, להבנה שהבית השני איננו מושלם. אבל לא נורא, אומר להם חגי הנביא, עליכם להסתפק במה שיש ולפעול. גם אם אין בית מפואר - יש את הלב שלכם, וזה מספיק על מנת לכבד את אלוהים. "אכבדה" - במועט שיש לכם ובעיקר בכוונה הטוב ובמרץ העלומים שאתם מגלים בבנין המקדש.