פרק א': ותורת חסד על לשונה

מגילה זו יש בה סיפור ועלילה מתפתחת המרוכזים בארבעה פרקים ו85 פסוקים. לוז העלילה הוא ללא ספק מידת החסד – החסד שרות עושה, החסד שבעז עושה, ואי החסד של אלימלך ובניו. וכך נאמר במדרש (ילקוט שמעוני): "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים". הדברים הללו קשים: וכי ביתר המגילות ישנן השלכות מעשיות והלכתיות יותר מאשר במגילת רות? והלא ההפך הוא הנכון; מגילת שיר השירים, קהלת ואיכה - אין בהן שום הוראות מעשיות, מגילת אסתר - יש בה כמה הלכות שנוגעות ליום הפורים בלבד, ולעומתן - מגילת רות היא המשופעת ביותר בהלכות (ואפשר אפילו לומר: יותר מכל ספרי הנביאים והכתובים האחרים). הלא יש בה הלכות צדקה לעניים, פיוס העני בדברים, כיצד גואלים שדה, כיצד מביימים, הלכות גיור, האם מותר לעזוב את הארץ ומתי, האם מותרת שאלה בשלום חברו תוך אזכור שם ה', הצורך בעשרה אנשים בחופה בברכת חתנים, ההיתר של מואביה לבוא בקהל, דיני קניין ועוד. אם כן, יש לנו כאן הלכות שלמות מתוך חלקי השולחן ערוך: אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט, ומדוע אומר לנו רבי זעירא שאין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר?


כנראה שרבי זעירא רצה ללמדנו דבר חשוב: אם קראת את מגילת רות בעיניים הלכתיות – לא הבנת אותה כלל וכלל. המגילה הזו – עיקר עניינה ללמד אותך על החסד ומעלתו. אדם יכול ללמוד את התורה כולה, אך אם לא עשה זאת בבחינת "תורת חסד על לשונה" – כאילו לא למד דבר. לא בכדי אנו קוראים את מגילת רות בכל שנה ושנה דווקא ביום מתן תורה – בחג השבועות, ונזכרים שהתורה היא ראשית כל תורת חסד.


המגילה פותחת בלשון צער ומתארת מצב של רעב בארץ: "וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו, וְשֵׁם הָאִישׁ אֱ‍לִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי מוֹאָב וַיִּהְיוּ שָׁם" (רות א', א-ב). במבט ראשוני, נראה שפסוק ב' הוא מיותר ויכול היה בנקל להכלל בפסוק א', למשל: "וילך איש מבית לחם יהודה ושמו אלימלך ושם אשתו נעמי ושני בניו מחלון וכליון וילכו יחדיו לשדה מואב ויהיו שם". אם כן, מה בכל זאת מלמדנו הייתור הזה בפסוקים?


כדי להשיב על השאלה, ננסה להעמיק בדמותו של אלימלך ובהחלטתו לצאת מן הארץ. חכמים אמרו לנו במדרש דברים קשים מאוד על אלימלך. הם אומרים כי אלימלך גדול הדור היה, וכשראה שיש עוני בבית לחם יהודה וכולם מסבבים את פתחו ובאים לבקש ממנו אוכל וצדקה, החליט לברוח מן הארץ. רבי דוד לוריא מוצא רמז לכך ואומר שאלימלך ברח "מבית לחם" – הוא לא רצה שיבקשו לחם בביתו. כמו כן, בזוהר ובמדרשים אומרים על אלימלך שעל אף שהיה גדול הדור – לא התפלל על בני דורו. אם כן, מדובר באדם גדול מחד וקטן מאידך, מנהיג שלא מבין את תפקידו בזמן שאנשים נמצאים בשעות הקשות שלהם. יש רעב בארץ (גשמי או רוחני), והוא בורח מאחריות והנהגה. לכך, אומר הזוהר וחכמים בגמרא – הוא נענש ומת.


גם אברהם אבינו עזב את ארץ ישראל בשעת רעב, שנאמר: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית י"ב, י). אלא שחכמים בחרו לומר במדרש שדווקא אלימלך הוא ש"הפיל את ליבם של ישראל", ואילו אברהם שנכנס לארץ בצו ה' ומשך אחריו מאמינים רבים לא נתפס בעיניהם כמי שהפיל את לב מאמיניו ושומעי לקחו כאשר ירד למצרים בשעת רעב. יתר על כן, חכמים אפילו לומדים הלכה ממעשה זה של אברהם ואומרים: "תנו רבנן: רעב בעיר – פזר רגלך, שנאמר: ויהי רעב בארץ וילך אברם מצרימה"" (בבא קמא ס). מדוע זאת?


נראה שישנם כמה וכמה הבדלים משמעותיים בין אברהם לבין אלימלך ביציאתם מן הארץ:


הבדל ראשון הוא שאצל אברהם נאמר: "כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" (בראשית י"ב, י) – היתה אז סכנה כלייה, ובמצב כזה מוכרח האדם לשרוד ולחיות את נפשו. לעומת זאת, לאלימלך לא היתה סכנת כלייה אלא לסובביו, והוא ביקש להישאר בעשרו ולמנוע מעצמו לסייע לאחרים לצאת מסכנת הכלייה.


הבדל שני הוא שאצל אברהם נאמר: "וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה" (שם) – אברהם יוצא מן הארץ ומרגיש ירוד, הוא אינו שש לעזוב את הארץ. לעומת זאת, אצל אלימלך נאמר: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה" (רות א', א) – הוא יוצא מן הארץ בהליכה המלווה בארשת חשיבות (המילה "איש" מורה על לשון של חשיבות ושררה). אם כן, ההרגשה ביציאה מן הארץ גם היא מבדילה בין השניים.


הבדל שלישי הוא שאצל אברהם לא מוזכר מי ירד עמו למצרים, אולי מפני שהירידה היתה קשה לא רק לאברהם אלא לכל אלו שירדו עימו, והמספר כביכול הסתיר אותם, כאילו די להם בצרתם שהם יורדים. לעומת זאת, אצל אלימלך מפורט בדיוק מי יצא עמו לחוץ לארץ ואף מתואר שבניו השתקעו שם ונשאו נשים נכריות.


הבדל רביעי הוא שאברהם הציל איתו את כל בני ביתו ועבדיו והוריד אותם עימו למצרים – כפי שנאמר בחזרתו לארץ: "וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים... וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה" (בראשית י"ב, טז י"ג, א), אך אלימלך בורח מארץ ישראל ומותיר מאחוריו את בני משפחתו הרחוקים ואת עבדיו. רמז לדבר מצאנו בפסוק א' בו שמות הבורחים לא נזכרים: "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו" (רות א', א), ורק בפסוק ב' - כביכול בבוקר המחרת – התבררה זהות הבורחים (דבר המסביר את הייתור בפסוקים אלו).


הבדל חמישי הוא ביעד ההגירה. אברהם ירד למצרים. בזמן העתיק, כאשר ההישרדות היתה תלויה בקרבה למקור מים, אם יש רעב בארץ ישראל – מתבקש שהאדם יברח למצרים שם נמצא הנילוס. אך אלימלך יורד מארץ ישראל אל מקום צחיח עוד יותר – הלא הוא שדה מואב, שם רמת הגשמים בוודאי פחותה מאשר בארץ ישראל. מה יש לאלימלך לבקש שם אם לא סביר שימצא שם לחם? בנוסף, מדובר באומה שאסורה לבוא בקהל ה' עד עולם, ומדוע בחר אלימלך לברוח דווקא אליה? כנראה שאלימלך יודע שאף חברה הגונה ונורמלית לא תקבל אותו לאחר שעשה מעשה כה שפל של נטישה מתוך רצון לשמור על עושרו. רק אצל המואבים הלוקים ביותר במידת החסד ידע שיהיה לו מקלט. על המואבים אמרה התורה: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם, עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" (דברים כ"ג, ד-ה) – בני לוט לא הכירו טובה לישראל ולא גמלו חסד עם בני אברהם שעשה חסד עם לוט אביהם.


ועל אף כל זאת, דווקא ממואב, מקום שהוא אנטיתזה לחסד, תצמח אישה אחת ותלמד אותנו שתמיד יש יוצאים מן הכלל (פשוטו כמשמעו). רות המואביה תעשה חסד כל כך גדול, עד שחכמים יאמרו שמה שנאמר שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' הוא דווקא על: "עמוני - ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". בזכות חסדהּ של רות, כל העמוניות והמואביות יכולות לבוא בקהל ה'. ותורת חסד על לשונה.