פרק א': ושיר השירים - קודש קדשים

"שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א', א) – זהו שיר השירים, השיר המעולה והמובחר מכל חמשה ואלף שיריו של שלמה, שיר המורכב מכמה שירים ומכמה משוררים (הדוד, הרעיה). אי אפשר להגזים בערכו של השיר הזה – הוא חשוב ביותר בעולם המחשבה היהודית ובמיוחד בעולם הקבלה. לפניכם כמה ציטוטים מספר הזוהר בשבחו של שיר השירים: "שיר השירים כולל את כל התורה", "כאשר חיבר שלמה את שיר השירים, נסתלקה זוהמת הנחש מאדם וחווה", "אין הקב"ה רוצה שישתמשו בקדושת שיר השירים לרוב קדושתם", "שלמה חיבר שיר מהשירים של מלאכי מעלה", ועוד.


תרגום יונתן על הפסוק הראשון אומר ששיר זה הוא המובחר והמשובח מכל עשר שירות שנאמרו בעולם, והוא מונה אותן: השירה הראשונה נאמרה על ידי אדם הראשון ברגע שנתכפר לו עוונו ביום השבת: "מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת: טוֹב לְהֹדוֹת לַה'" (תהלים צ', א). השירה השניה נאמרה על ידי משה ובני ישראל על ים סוף: "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' "(שמות ט"ו, א). השירה השלישית אמרוה בנ"י במדבר, בזמן שניתנה להם באר מרים: "אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כא יז). השירה הרביעית אמרהּ משה רבינו כאשר הגיע זמנו להפטר מן העולם: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים ל"ב, א). השירה החמישית אמרהּ יהושע בן נון, כשערך את הקרב והמערכה על גבעון, וציוה על השמש ועל הירח לעמוד דום עד שה' יקום את נקמת ישראל באויביו: "וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" (יהושע י', יג). השירה השישית נאמרה על ידי דבורה הנביאה והשופטת: "וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר" (שופטים ה', א). השירה השביעית נאמרה על ידי חנה, אשת אלקנה ואם שמואל הנביא, בזמן שנתן ה' לה בן, ואמרה שיר תודה ושבח לה': "וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה וַתֹּאמַר עָלַץ לִבִּי בַּה'…" (שמואל א ב', א). השירה השמינית אמרהּ דוד המלך על כל הנסים שעשה לו ה': "וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל" (שמואל ב כ"ב, א). השירה התשיעית הלא היא: "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה" (שיר השירים א' א). השירה העשירית עתידים לאומרה ישראל בעת יציאתם מהגלות, כדברי הנביא: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל" (ישעיה ל', כט). נשאלת השאלה: כיצד הכריע התרגום ששיר השירים הוא המובחר שבכולם, אם עדיין לא נשמע השיר העשירי? נראה להסביר שכל השירים פרט לשיר השירים הם שירים שהושרו מפני צורך מסוים - אם בתגובה לחסד ה' שנעשה, או לתכלית אחרת שהיה בה צורך באותה שעה. למשל, יהושע אמר "שמש בגבעון דום" וציווה על השמש והירח שיפסיקו מלומר שירה וידומו, על מנת שהוא יאמר שירה במקומם. וכן אדם, משה ובני ישראל, דבורה, חנה, דוד ובני הגלות וכו' – כולם הודו לה' על החסדים שגמל עימם. לעומת כל אלה, שיר השירים לא נאמר על נס או על חסד מסויים שנעשה עם שלמה המלך, הוא לא משמש אמצעי לתכלית אחרת – אלא השירה עצמה היא התכלית בשיר זה, והיא מביאה לידי ביטוי את האהבה של המשורר.


שיר השירים יש בו משל ונמשל, כאשר מצד המשל הוא שיר אהבה, והנמשל שבו מתפרש בהרבה אופנים: בין כנסת ישראל לקב"ה, בין השכינה לקב"ה, בין הנשמה לשכל, ועוד. ב"מהלך האידיאות לישראל", מסביר הרב קוק שבזמן שבית המקדש היה קיים ועם ישראל חי במצבו הנורמלי, לא היתה חציצה בין אהבת איש ואישה לאהבת הבורא, שיר השירים לא היה "משל ונמשל" כי אם דבר אחד שלם, אך במהלך הגלות נדלדלנו וקשה לנו להכיל את המושג באחדותו. על אף הנמשלים הרבים, יש לזכור שהמשל חשוב לא פחות; שלמה המלך אהב נשים רבות, ליבו היה מלא באהבה ורק מתוך כך יכול היה להגיע לאהבת ה'. רוצה לומר: האהבה שבין איש לאישה היא אמנם דבר של חול ביסודה, אך הקודש יכול לשרות בה.


בשער האהבה שבספר "ראשית חכמה", כותב רבי אליהו די-וידאש שמי שלא אהב אישה - הרי הוא כחמור ולא יזכה לאהבת ה', כי מהמוחש יוכל להבין את הדברים המופשטים. הוא מביא שם מעשה מרתק המסביר זאת: "יום אחד מן הימים יצאה בת המלך מן המרחץ. וירא אותה איש מיושבי קרנות, ויאנח אנחה גדולה ויאמר: מי יתן אותה ברשותי לעשות בה כטוב בעיני. ותען בת המלך ותאמר לו: בבית הקברות יהיה זה ולא הנה. כשמעו דבריה אלה שמח כי חשב שאמרה לו ללכת אל בית הקברות ולשבת לו שם, והיא תלך אצלו ויעשה בה כטוב בעיניו. והיא לא לזה נתכוונה, אבל רצתה לומר כי שם דווקא ישוו הקטן והגדול הנער והזקן הנקלה והנכבד (איוב ג', יט) קטון וגדול שם הוא. שמה יהיו שווים הכל - אבל הנה לא, כי בת מלך לא ייתכן שיקרב אליה אחד מן ההמון. ויקום האיש ההוא וילך אל בית הקברות, וישב לו שם ויקשור מחשבת שכלו בה ותמיד יחשב בצורתה, ומרב חשקו בה הפשיט את מחשבתו מכל מורגש ושם אותה כולה בצורת האישה ההיא וביופייה. ויום ולילה תמיד ישב בבית הקברות, ושם יאכל וישתה ושם יישן, כי אמר: אם לא תבוא - היום תבוא למחר. כן עשה ימים רבים. ומרוב פרישותו מכל מורגש לקשירת מחשבת שכלו בדבר אחד תמיד והתבודדותו וחשקו הגמורה, נתפשטה נפשו מהמורגשות ושבה להידבק במושכלות, עד שמכל מורגש נתפשטה - ואפילו מהאישה, ודבקה בשם יתברך, עד שלימים מעטים פשטה כל מורגש וחשקה במושכל האלוהי ושב (והפך) להיות עובד שלם איש האלוהים קדוש, עד שתפילתו נשמעת וברכתו פועלת לכל עוברי דרכים אשר יעברו דרך שם, וסוחרים ופרשים ורגליים אשר יעברו דרך שם יטו אליו ויקבלו ברכתו, עד שהלך שמו למרחוק".


זהו תיאור מרתק. האיש ההמוני ראה אישה יפה. בהתחלה הוא הביט ביופיה החיצוני ותו לא. יתכן והיא הייתה אובייקט בעיניו. אך בשבתו בבית הקברות, כשהעלה את דמותה לפניו אט אט נעלמו כל המוחשים המורגשים והאהבה התנשאה לאידאלים מופשטים. הנה לנו אדם שהתחיל באהבה פחותת ערך וממנה הגיע עד אהבת השם ברוך הוא.


התנא רבי עקיבא הוא שאמר ששיר השירים הוא הנכבד ביותר: ''אין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים'' (משנה ידיים י''ג, ה). הסביר הרב קוק ש"קודש קדשים" הוא חול וקודש המשמשים יחד. וכך, במקום הנקרא "קודש קדשים" במקדש נמצא ארון הברית ובו לוחות הברית ("קודש"), ומעליו נמצאים שני הכרובים המעורים זה בזה כתינוק ותינוקת חבוקים ואוהבים ("חול"). וכן, גם בשיר השירים ישנה אהבה כפולה: אהבת שלמה את נשיו - שהיא אהבת חול, ואהבת אלוהים – שהיא אהבת קודש, וביחד הם הופכות לקודש קדשים.


לא בכדי רבי עקיבא גילה ת קדושת שיר השירים. דווקא הוא שכל חייו התקדם בציר האהבה – הוא זה שאמר על שיר השירים שהוא קודש קודשים. אנו מכירים את אהבתו הגדולה של רבי עקיבא לבתו של כלבא שבוע, אך עוד קודם לאהבתו אותה היה ידוע בשנאתו תלמידי חכמים (פסחים מט). הוא כל כך שנאם, עד שהיה אומר: "מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור". אלי ויזל לימדנו שההפך מאהבה היא אדישות ולא שנאה, שהרי אדישות היא זו שאינה מעניקה שום יחס לזולת, ואילו שנאה היא פשוט גילוי אהבה בעצימות נמוכה. אם כן, רבי עקיבא החל את דרכו כשונא תלמידי חכמים שהיא סוג של אהבה מינימליסטית, לאחר מכן התעלה ואהב את אשתו רחל אהבה עזה שהתגברה אפילו על רצון אביה העשיר, התעלה עוד יותר באהבה לחבריו עד שדרש לתלמידיו: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה", וסיים את חייו באהבת השם ובמותו על קידוש השם.


בזה אפשר להבין את דברי הרב קוק בהקדמתו לשיר השירים בספר "עולת ראיה", שרק מי שמבין את נפשו של רבי עקיבא באמת יכול להבין את ה"קודש" שבשיר השירים, ואת עליית האהבה שבו מדרגה לדרגה.


הגמרא (ברכות סא:) מתארת כיצד נהרג רבי עקיבא על קידוש השם: "בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה זמן ק"ש היה [ביטוי לזמן של אהבה], והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן?! אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: "בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך" - אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?!". רבי עקיבא אומר כאן שכל ימיו סבבו סביב אהבת ה', כל האהבות שאהב בדרך היו רק הקדמה כדי להשיג את אהבת ה'. הוא איחד את כל האהבות: הפרטית, הזוגית, הלאומית וכו' – לאהבת ה', ל"אחד". ממשיכה הגמרא ואומרת: "היה מאריך ב"אחד" עד שיצתה נשמתו ב"אחד". יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע שיצאה נשמתך באחד". מכאן משמע שנשמתו של רבי עקיבא יצאה במילה "אחד" שבסיום הפסוק "שמע ישראל", ואילו קודם לכן קראנו שרבי עקיבא כבר אמר לתלמידיו את הפסוק הבא אחריו, שבו מופיעות המילים "בכל נפשך". הכיצד?


נראה לי לבאר שרבי עקיבא לא אמר את כל פסוקי קריאת שמע באותה שעה אלא רק את שני הפסוקים הראשונים: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – והיה שב וחוזר על שני הפסוקים הללו שוב ושוב, עד שיצאה נשמתו ב"אחד". לפי זה יובן מדוע שאלוהו תלמידיו: "רבינו, עד כאן?" – מדוע אינך ממשיך לקרוא את שאר פסוקי הפרשה? ורבי עקיבא השיב להם ששני פסוקים אלו הם הפסוקים שעליהם עבד כל ימי חייו ובהם מתומצתת אהבת ה'. בסופו של דבר, נשמתו של רבי עקיבא יצאה ב"אחד", מילה העולה בגימטריה 13 - כמנין "אהבה". כלומר, נשמתו יצאה בתמצית המיזם של חייו – אהבת ה'; הכל ממקור אחד נובע ולמקור אחד הוא הולך – למקור האהבה של המציאות כולה. רק רבי עקיבא יכול לקרוא את שיר השירים ולהבין את כל נפתולי האהבה שבין הדוד לרעיה כהולכים למקום אצילי אחד של אהבת ה'. רק הוא יכול להכריז שכל השירים הם קודש, ושיר השירים הוא קודש המצטבר מכל הקודשים.