ספר עובדיה הוא ספר בן פרק אחד של עשרים ואחד פסוקים, הבא בחשבון עם מלכות אדום. הספר פותח במילים: "חזון עובדיה" (עובדיה א', א) - ועל כך אמרו הדרשנים ש"חזון" הם ראשי תיבות של: חיצי זעם וחיצי נקמה. החיצים של עובדיה מושחזים ביותר כנגד אדום. נראה שעיקר הזעם נובע מכך שאדום הם אחינו, שהרי עשו ויעקב אחים הם, ובכל זאת בני אדום לא גילו אחווה כלפינו בזמן שהיינו זקוקים לכך.
"זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ, שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ, אֹמֵר בְּלִבּוֹ: מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ?" (שם, ג). בפשטות, זהו תיאור גאוותה של אדום. הרב בני לאו בספרו "שמונה נביאים" (עמ' 204) מספר לנו שאדום היתה משופעת במצודות סלעיות במקומות מבודדים (לדוגמא - הסלע האדום בפטרה), היא נמצאת בעמדת תצפית והאדומים יכולים לראות איך הכשדים נלחמים בישראל, להסגיר פליטים לידי הבבלים וכדומה. על הפסוק "כֹּה אָמַר ה' אלוהים לֶאֱדוֹם: שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה', וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה" (שם, א) מסביר הרב בני כי בחפירות ארכאולוגיות נמצא תבליט שעליו דמות הלבושה בגלימה, חבושה במצנפת ובידה מטה מלכותי. מתחת לתבליט יש כתובת ובה נאמר: "אני נבונאיד מלך בבל". נבונאיד היה המלך הבבלי האחרון שכבש את חצי האי ערב, והוא זה שהחריב את אדום בשליחות ה' - הוא זה שהכתוב אומר עליו "ציר בגויים שולח".
מעניין הוא שרבים מחכמינו ראו את אדום באופן רחב יותר מאשר אומה. למשל, הרד"ק והאברבנאל מסבירים שאדום זו הנצרות. וכך מסביר האברבנאל על הפסוק: "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי אַתָּה מְאֹד" (שם, ב) שבתחילה היתה אדום ממלכה קטנה ובזויה ומלכי יהודה היו עובדים בהם, וכן החשמונאים והורדוס, אבל לאחר שיצאו האדומים מאזור ישראל וירדן - נתפשטו באיטליה, ביוון ובארץ המערב, פרו ורבו ומלכו בכיפה (מלכות רומי) ואז השיאם זדון ליבם לכבוש את העולם כולו. כלומר, האברבנאל - שחווה את תגרת יד אדום בגירוש הגדול של יהודי ספרד - ראה באדום את תרבות ודת המערב. ממשיך הנביא ואומר: "אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂו נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" (שם, ו) - פעמים שעשו נראה היה לנו כלפי חוץ כתרבותי, כאח שלנו. אף המדרש המשיל את "מלכות הרשעה" לחזיר שחושף את טלפיו ה"כשרות" כלפי חוץ לעיני כל, בעוד שחסר לו סימן טהרה נוסף על מנת להכשירו. אך בסופו של דבר, "נִבְעוּ מַצְפֻּנָיו" - התגלה רצונו של עשו לעיני כל כאשר התנפל על היהודים בהזדמנויות רבות.
בסופו של דבר, אומר הנביא כי יהיה יום בו עתידים ישראל להפרע מעשו: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ, וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה, וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם - וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו, כִּי ה' דִּבֵּר" (שם, יח). לכאורה לא יוותר דבר מעשו, ואילו הפסוק האחרון בפרק אומר: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לה' הַמְּלוּכָה" (שם, כא) - את מי ישפטו המושיעים, אם עשו נמחק מעל המפה? אלא, שיש להבדיל בין "בית עשו" לבין "הר עשו". בית הוא המוסד, התרבות. הנביא עובדיה אומר כי התרבות ה"עשוית" תתבטל, אך עשו עצמו לא יתבטל, גם הוא צריך לבוא ולהשית לקב"ה את כתר המלכות. כך שאין לנו חלילה עוינות כלפי עשו, אלא כנגד השיטה העשוית, השיטה שאין בה גילוי של אחווה והיא שתתבטל על ידי בית יעקב - שרצה בשלום עם עשו, ועל ידי בית יוסף - שרצה בשלום עם אחיו. הר עשו עצמו לא יתבטל, אלא הוא זקוק ל"מושיעים" - שיזכירו לו מהי האחווה, ועל ידי כך תהיה מלכותו של ה' בעולם גם על יעקב וגם על עשו ולפיכך תהיה שלמה.
留言