פרק א': ויהי בימי אחשורוש

מגילת אסתר מפגישה אותנו בפתיחתה עם גדולתו של המלך אחשורוש ועם הדרת מלכותו: "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה... בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו... וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים... חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת, וְהַשְׁקוֹת בִּכְלֵי זָהָב וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים וְיֵין מַלְכוּת רָב כְּיַד הַמֶּלֶךְ, וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" (אסתר א', א-ח). מתוארים כאן סעודות ומשתאות המוניים, צבעים, בגדים, מיטות זהב וכסף וכו', על כך אומרים לנו חכמים: אל תטעה, לא מדובר באירוע משמח כלל וכלל, אלא באירוע מצער מאוד. יש בידינו מסורת מאנשי כנסת הגדולה שכל אזכור של המילה "ויהי" אינו אלא לשון צער. כלומר, "וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (שם, א) – מורה על צער שיש בימי מלכות אחשורוש. אנשי כנסת הגדולה חיו באותה תקופה, הם יודעים על מה הם מדברים. על פניו, הסיפור הראשון במגילה עדי הסיפור עם ושתי נראה שמח ויפה - כולם אוכלים, שותים ושמחים. אך הדבר העצוב הוא שכל זה קורה בימי המלך אחשורוש, כאשר אין מלכות לישראל. ישראל נמצאים בגלות, ויש אמנם כמה "ציונים" משוגעים לדבר שמנסים להקים בית לאומי בארץ ישראל, אך רוב העם נותר בערים הגדולות שבגלות. המצב הוא ש"הציונים" נמצאים בארץ ישראל, ו"הדתיים" נשארים בגלות מתוך אהבתם אותה. בשושן הבירה יושבים יהודים רבים שדבקים בעיסת הקוסמופוליטיות, הם נמצאים במסיבה גדולה עם "הכשר" של גדולי הרבנים (וכך אמרו חכמים על הפסוק: "וְהַשְּׁתִיָּה כַדָּת אֵין אֹנֵס... לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" - שניתן להם אוכל כשר לפי מדרגתם ודרישתם), טוב להם מצבם בגלות. על כך אמרו חכמים: "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בר יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה? אמר להם: אמרו לי אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע!" ... [השיב להם רשב"י:] אם כן, של כל העולם כולו לא ייהרגו! אמרו לו: אמור לנו אתה. אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם" (כנראה שמדובר בצלם שעשה נבוכדנצאר בבקעת דורא). אמרו לו: וכי משוא פנים יש לדבר? (מדוע ויתר להם הקב"ה?) אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים (העמידו פנים שהתכוונו להשתחוות), אף הקב"ה לא עשה להם אלא לפנים". במדרש שיר השירים רבה על פסוק "זאת קומתך דמתה לתמר", מביא המדרש את שתי הדעות הללו, רק בהיפוך– חכמים ורבי שמעון בר יוחאי חולקים, כאשר רבי שמעון בר יוחאי אומר שעם ישראל נענשו מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע, וחכמים אומרים שנענשו מפני שהשתחוו לצלם. יש שבאו לחלק בין דעתו של רשב"י לפני שיצא מהמערה ואחרי שיצא, אך אנו נסביר שרשב"י ידע שתשובת תלמידיו גם היא נכונה (שהרי כדבריהם אמר בעצמו בפני חכמים), אלא שלא רצה להשמיט את הרובד הנוסף והחשוב כל כך של דברי חכמים – של הבעייתיות הגדולה בהשתחוויה לצלם – באיבוד הקומה הלאומית, איבוד הזהות. כך או כך, יהודי שושן לא נהגו כשורה.


למעשה, כל הסעודה הזאת היתה מעמד ציני ורמיסה של הכבוד הלאומי של ישראל. תחילה, מיקום הסעודה – שושן הבירה - מעיד על הבעייתיות שבה. לא בירת ישראל, לא בית המקדש, אלא שושן הופכת להיות הבירה. כמו כן, את הסעודה אחשורוש עושה בשנת שלוש למלכו, ועל כך יאמרו חכמים שאחשורוש עשה חישוב מדויק (לדעתו) למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה. במשך שלוש שנים הוא היה טרוד בספירה הנכונה של שבעים שנות הגלות של ישראל על פי דברי דניאל (כאשר המלך בלשצאר שקדם לאחשורוש עשה חשבון לא נכון, הוציא את כלי המקדש ועשה מסיבה – ובעקבות כך נהרג והכלים נקמו בו, ואחשורוש דאג שמא גורלו יהיה דומה). כאשר עברו שלוש שנים ממלכותו, אחשורוש החליט ששבעים השנים תמו ללא כל ספק וישראל לא ייגאלו, והוא מוציא את כלי המקדש ומשתמש בהם. לפי דברי חכמים הוא מוסיף חטא על פשע ולובש את בגדי הכהן הגדול: "בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ" (אסתר א', ד). במילים אחרות, מתחת לפני השטח אחשורוש אומר ליהודים: לקחתי לכם את המלכות ואת הכהונה, אין לכם טעם לצפות לעתיד שונה מההווה. הוא מנסה להציג בפניהם אפילו תחליף למקדש ולמשכן בדמות ארמונו: "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי בוּץ וְאַרְגָּמָן עַל גְּלִילֵי כֶסֶף וְעַמּוּדֵי שֵׁשׁ מִטּוֹת זָהָב וָכֶסֶף עַל רִצְפַת בַּהַט וָשֵׁשׁ וְדַר וְסֹחָרֶת" (שם, ו). לצערנו, חושי היהודים שבשושן הבירה היו רדומים באותה שעה, והיה צורך שתבוא סערה שתנער אותם מתרדמתם ושיבינו שמקומם הטבעי אינו בשושן הבירה אלא בארץ ישראל, יחד עם עזרא ונחמיה ויתר עמלי הכפיים שעלו כדי לבנות את חרבות ירושלים.