פרק א': איש היה – אשרי האיש?

כדי להבין לאשורו את ספר איוב, יש להקדים ולהבין את אישיותו של איוב – וזאת נעשה בפרקים הראשונים של הספר. ספרנו פותח בהצהרה: "אִישׁ הָיָה בְאֶרֶץ עוּץ אִיּוֹב שְׁמוֹ, וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א', א). לו היינו קוראים את הפסוק הזה לבדו והיו מבקשים מאיתנו להמשיך את הסיפור של איוב, לבטח היינו ממשיכים בתיאור אופטימי וחיובי של המשך חייו של איוב, שהרי כבר קראנו את הפרק הראשון של ספר תהילים שבו נאמר: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים א', א-ב), והגמול של הצדיק הוא לא אחר לבוא: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (שם, ג). זהו לכאורה ההמשך הראוי לסיפור של איוב שצריך להצליח בכל דרכיו וכל חייו צריכים להיות בשלווה. בפועל אנו יודעים שסיפורו של איוב היה שונה בתכלית. היכן היא הטעות, מה קרה לו לאיוב?

נבאר את הדברים לפי פירושו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו). הגמרא (בבא בתרא טו:) דנה בשאלה מתי חי איוב, ומעניין שכל הדעות המובאות שם מתארות מצב של מעבר בין עולם ישן לעולם חדש. איוב חי בתקופה של מעבר, ושורש הבעיה שלו היא שאינו מתאים את עצמו ואת עבודת האלוהים שלו לזמן החדש אלא נשאר נטוע בעולם הקודם שלו. ראיה לדברים מצאנו בפתיחת פרקנו, שם איוב מתואר לנו כמי שאינו מדבר עם ילדיו. בניו הולכים ועושים משתה, שולחים לאחיותיהם וקוראים להן לאכול ולשתות עמהן, ומה עושה איוב? – "וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם. כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים" (איוב א', ה). אב שאינו סומך על ילדיו זהו דבר איום ונורא. איוב מסתכל על מעשיהם של ילדיו וחושב שאולי כלפי חוץ טובים הם אך הפנים שלהם מקולקל וילדיו חוטאים בליבם, ובמקום לדבר עמם - הוא מקריב קרבנות עבורם. אין לאיוב מגע עם ילדיו, אין לו שיח ושיג עמם, הוא שייך ל"דור הישן" והם כבר ב"דור החדש". זה המקור ליסוריו של איוב לפי מניטו.

התורה שבעל פה מתחילה אף היא בסיפור דומה. המשנה הראשונה במסכת ברכות דנה בזמן של מצוות קריאת שמע, ומספרת המשנה על רבן גמליאל ובניו: "מעשה שבאו בניו מבית המשתה. אמרו לו, לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבין אתם לקרות. ולא זו בלבד, אלא: כל מה שאמרו חכמים עד חצות — מצוותן עד שיעלה עמוד השחר... אם כן, למה אמרו חכמים עד חצות? — כדי להרחיק את האדם מן העבירה" (ברכות א', א). בניו של רבן גמליאל אומרים לו שהם לא הספיקו לקרוא את קריאת שמע. עושה רושם כי הם מרגישים בנוח לומר לו את הדברים הללו. רבן גמליאל אינו נוזף בהם כלל אלא מסביר להם בפשטות שיכולים הם לקרוא קריאת שמע עד עמוד השחר, והוא מוסיף להם עוד הרחבות וכללים מהתורה שבעל פה ומרחיב להם את הפרט ההלכתי לכלל הלכתי רחב יותר, הוא מלמדם דרך בפסיקת הלכה ומעניק להם את התחושה שהם כולם נמצאים באותו עולם. הוא מעביר להם את המסורת והם ממשיכים לעדכן ולהתעדכן על ידה. זו הדרך של רבן גמליאל – אך לא הדרך של איוב.

פרופסור אנדרה נהר ז"ל הסביר ש"אשרי האיש" של ספר תהילים לא נאמר על איוב. איוב הוא לא "שתול על פלגי מים" אלא "נטוע". ההבדל בין נטוע לבין שתול בהקשר זה הוא שהנטוע נותן פירות רק במקום הגידול המקורי שלו, ואילו השתול מסוגל לתת פירות גם אם מעבירים אותו ממקום למקום. איוב מתבצר בעולם הקודם, ואילו הצדיק של ספר תהילים מסוגל לתת פירות גם בעולם החדש, הוא צדיק "מעודכן". איוב אינו כזה, הוא נמצא תחת הסככה שלו – כפי שאומר השטן לאלוהים: "הֲלֹא אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב, מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ, וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ" (איוב א', י-יא). איוב נתון היה בתוך בועה ולא רצה לצאת ממנה, וכידוע - היסורים לצערנו משחררים את האדם מהבועה בה הוא נמצא. הבה נראה האם בסוף הספר נקרא על צדיק מעודכן יותר.