פרק א': אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה

זכריה הוא הנביא השני מבין שלושת הנביאים האחרונים המנבאים לישראל בזמן שיבת ציון שלאחר חרבן הבית הראשון. מעניין כי זכריה פותח את נבואתו דווקא בדברים קשים לכאורה: "קָצַף ה' עַל אֲבוֹתֵיכֶם קָצֶף" (זכריה א', ב). יש לבאר, כי בדברים אלו אומר זכריה לשבי ציון שהגלות שעברה עליהם לא היתה חלילה מעשה של מאיסה או נטישה, אלא היתה בגדר "קצף" - ענישה מתוך רצון לתיקון העם, ומכאן המסקנה המתבקשת: יש תקווה לאחריתכם. כך גם אומרים חכמים: "אי מאיסה - לית סבר, ואי קציפה - אית סבר", רוצה לומר: אם מדובר רק בקציפה - אזי יש תקווה, שהרי מי שקוצף סופו שיתרצה, לעומת מי שאדיש או מואס בשני - שאז הסיכוי לאינטרקציה ביניהם אפסי. הראיה לכך שדברי זכריה כאן הם דברי ניחום ועידוד - היא הפסוק הסמוך: "וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת" (שם, ג). במדרש מצאנו שישנו מאבק סמוי מי יעשה את הצעד הראשון - האם הקב"ה לקראת ישראל או להפך? מדובר בסיפור של אוהבים, שבו כביכול כל צעד שומר על כבודו העצמי ומחכה לצד השני שיעשה את הצעד הראשון. ישנו פיוט יפיפה של רבי ישראל נג'ארה - "יעלה יעלה בואי לגני" העוסק בדיוק בענין זה. בבית הראשון, קוראת כנסת ישראל לקב"ה שיעשה את הצעד הראשון לקראתה:


יָבוֹא דּוֹדִי יָכִין צְעָדָיו. וְיֹאכַל אֶת פְּרִי מְגָדָיו. אִם יְדִידִי אָרְכוּ נְדוּדָיו. אֵיךְ יְחִידָה אֵשֵׁב עַל כַּנִּי:


ובבית השני הקב"ה פונה לכנסת ישראל בפניה הפוכה:


שׁוּבִי אֵלַי אַתְּ בַּת אֲהוּבָה. שׁוּבִי אַתְּ וַאֲנִי אָשׁוּבָה. הִנֵּה עִמִּי זֹאת אוֹת כְּתוּבָה. כִּי בְּתוֹכֵךְ אֶתֵּן מִשְׁכָּנִי:


הפסוק בפרקנו, אם כן, מתאר פניה של הקב"ה אל כנסת ישראל: "שׁוּבוּ אֵלַי נְאֻם ה' צְבָאוֹת וְאָשׁוּב אֲלֵיכֶם" (שם). ומהו הצעד המבוקש מישראל לעשותו? ללמוד מן הטעויות של אבותם ולא לשוב עליהן: "אַל תִּהְיוּ כַאֲבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר קָרְאוּ אֲלֵיהֶם הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: שׁוּבוּ נָא מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וּמַעַלְלֵיכֶם הָרָעִים וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ אֵלַי נְאֻם ה'. אֲבוֹתֵיכֶם אַיֵּה הֵם וְהַנְּבִאִים הַלְעוֹלָם יִחְיוּ?" (שם, ה-ו).


יחד עם זאת, יש בדברי הנביא גם גילויי אהבה בין ה' לישראל. ועל כן בסוף הפרק, כאשר מלאך ה' קורא ואומר: "ה' צְבָאוֹת! עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה?" (שם, יב). ומשיב לו ה': "וַיַּעַן ה' אֶת הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי דְּבָרִים טוֹבִים דְּבָרִים נִחֻמִים… קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלַ‍ִם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה, וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה" (שם, יג-טו). דברי הניחומים באים לידי ביטוי בגילוי האכפתיות והקנאה לירושלים. בכך שאין שכחה ואין אדישות לפני כסא כבודו על מעשיהם של הגויים שקיבלו אשרה מאת הקב"ה לייסר את ישראל אך לא יתר על המידה. הקב"ה אינו שוכח, יש אהבה גם אחרי חרבן וגלות.


בשיר של ידידי ערן צור, הוא אומר: "יש לנו אהבה היית מאמינה, אחרי כל המדבר הזה, איזו נחמה". וראיתי להסביר שאם עדיין ישנה אהבה אחרי ה"מדבר" וכל הקשיים הכרוכים בו - זו הנחמה הגדולה ביותר, הנחמה באמיתה ועקביותה של האהבה.