פנינים לפרשת ויצא

"והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – כתבו רבותינו ז"ל (מדרש רבה, וירא, פרשה נ' סימן ט', וכן ויצא פרשה ס"ח סימן י"ב) שמלאכים אלו שעלו בסולם נדחו ממחיצתן קל"ח שנים מפני שתלו הגדולה בעצמם בהפיכת סדום כשאמרו "כי משחיתים אנחנו את העיר". וקשה, מדוע זכו לעלות בזכות יעקב דווקא – ולא קודם לכן בזכות יצחק או אברהם? והנראה לי לפרש שרק יעקב יודע ומרגיש היה בצרתם, שרק הוא מכל האבות ידע מהו צערו של הנדחה ממקומו, והוא התנסה בזה יותר מאביו יצחק שהיה עולה תמימה ואינו יכול היה לצאת לחו"ל, ויותר מזקנו אברהם שבכל מקום שהלך – הלך עמו מקומו ועושרו, כמו שכתוב: "ואברהם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב, וילך למסעיו...". לכן חשבו מלאכי השרת שדווקא יעקב יתפלל עליהם מקירות ליבו יותר מן השאר. "וידר יעקב נדר לאמר וכו'" – מצאתי בסיעתא דשמיא לחבר פירוש נדרו של יעקב לשלבי ההשתלמויות המובאים ברמב"ם (מורה נבוכים חלק ג' פרק נ"ד) בסדר עולה, ואלו הם: (א) שלמות הרכוש. (ב) שלמות הבניה ותכונת הגוף. (ג) שלמות המידות. (ד) שלמות ההשגה השכלית והיא דעת אלוהים. וכך אמר יעקב: "אם יהיה אלוהים עמדי" - בכל זאת הדרך, "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" – הרי זו שלמות הרכוש, "ושבתי בשלום" – הרי זו שלמות הגוף, "אל בית אבי" – הרי זו שלמות המידות, שהרי אברהם ויצחק הם כנגד החסד והדין, והשלמות היא בזיווג חסד ודין הבאה לידי ביטוי במידת התפארת של יעקב. "והיה ה' לי לאלוהים" – הרי זו שלמות ההשגה השכלית, לידע שה' הוא האלוהים. "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" – יעקב אבינו מידתו היא הקדושה: "והקדישו את קדוש יעקב", וכן בברכת הטוב והמטיב: "קדושנו קדוש יעקב". ובזה הוא יתר על האבות בגילוי הקדושה, שהרי הקדושה עניינה הרמת כל המציאות החומרית אל הנשגב והיפה (כנזכר בספר מסילת ישרים), ולעניות דעתי נראה עליית מדרגה של הקדושה אצל יעקב משאר אבותינו הקדושים בזכות מעשר. שאברהם עישר רק מהשלל שלקח מהמלכים, ויצחק רק מתבואת הארץ (עיין בפסוקים, ועיין בהשגות הראב"ד על הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ט' הלכה א'). ואילו יעקב אחרי ראותו שהקדושה היא חיבור שמים וארץ גם יחד ע"י הסולם אמר "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". "ונתנה לך גם את זאת" – ופירש רש"י "לשון רבים", ולכאורה לא מובנת כוונתו בזה. והנראה לפרש: הנה לבן הרמאי לא לקח אחריות על מעשה הרמייה, ואמר ליעקב אחרי ששאלו "ולמה רימיתני?" – אני אינני רמאי ואינני אשם, אלא הקהל והעם המה רימוך, "כי לא יעשה כן במקומנו... מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת" – ואז כולם יסכימו ליתן לך גם את רחל. "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" - בזעקת רחל ליעקב "הבה לי בנים" דקדקה לומר: "ואם אין מתה אנוכי". ויש לבאר שבהקדים הדורות שלפני המבול, חטאו בהפרדה ביחס לאשה בין הצד האתי לצד האסתטי, וכמו שעשה למך בלקחו לו שתי נשים - אחת לבנים ושניה משקה כוס של עקרים והיא מיועדת לו למלא תאוות נפשו בתאוות בשרים ומשגל. כך כאשר ראתה רחל שאינה מביאה בנים לעולם ומצד שני אחותה יולדת – יבואו לחשוב שאותה נשא יעקב חלילה משום יופיה בלבד והיא עומדת אך ורק למשכב – על כן אמרה: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" – כי אנוכי ענייני להביא חיים לעולם ומבלעדי זאת חרפה היא לי. ועל כן כאשר נולד יוסף, אמרה: "אסף ה' את חרפתי". ובזה אמרתי להמליץ טוב עליה על מה שאמרו חז"ל שחלילה זלזלה רחל במשכבו של צדיק, ולא זלזלה - רק שהיה נראה למראית עין שהחליפתו בדודאים, אלא באמת לא זלזלה, רק שניכר שאחר שילדה נשלם יעודה בזה באין דחיפות, והבן. וכשם שהמלצתי טוב בעדה, כך תמליץ טוב בעד כל ישראל. "אם תעשה לי הדבר הזה – אשובה ארעה צאנך אשמור, אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וכו'". נראה לעניות דעתי משנים קדמוניות לדרוש: בעת שמתמנה אדם על הציבור, השעה מסוגלת לכפרת עוונות לא רק עבורו (כמאמר חז"ל: "שלשה מוחלין להם על כל עונותיהם, גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה") – אלא גם לקהלו. ולכך אמר: "אם תעשה לי הדבר הזה – אשובה" – בתשובה פרטית, "ארעה צאנך אשמור" – ואנהיגם, אך לכתחילה יש לקיים גם בהם: "אעבור בכל צאנך וכו'" - להוסיף ולעבור גם בצאן ולהסיר משם כל כתם, כל עוון וכל חטאת, וקח טוב. "הבנות בנותי, והבנים בני והצאן צאני" - היחס של לבן לבניו הוא יחס של קנין ממוני: "הבנות בנותי, והבנים בני" – בדיוק כמו: "והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא". יחס של שיח שמביא ילדים רבים לעולם כדי שישרתוהו ויעמדו לרשותו וירבו את קניינו. לעומתו, יעקב מתייחס לבניו אחרת לגמרי ומכיר בקיומם מעל הממון: "וישא יעקב את נשיו ואת בניו על הגמלים". "ויפגעו בו מלאכי אלוהים" – ובתחילת הפרשה ראה מלאכים עולים ויורדים בסולם. לעניות דעתי משמעות השוני שבין שתי תמונות אלו הוא שיעקב נדרש לקדש את העוה"ז, וזה עשה על ידי נאמנותו בעבודתו אצל לבן ביושר, ובזה תיקן עוה"ז וזכה גם בו (וע"ע רמב"ם סוף הלכות שכירות, שבזכות שעבד יעקב את לבן בכל כוחו, נטל שכרו אף בעולם הזה). על כן, בטרם יצא ללבן הראה לו הקב"ה שהשכינה ועולם המלאכים לא שורה כ"כ בארץ, והמלאכים עולים ויורדים בסולם – בבחינת "מטי ולא מטי". אך עתה כשחזר מלבן ראה את המלאכים והם על גבי הארץ ממש: "ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוהים זה" – היינו השייך לעולם הזה, "ויקרא שם המקום ההוא מחניים", הרי ששתי מחנות חונים כאן – מלאכי רום ומלאכי מטה, והכל נתקדש בקדושה קבועה וקיימא בזכות יעקב.


"לא יעקב יאמר עוד שמך וכו'" רש"י אמר ש"חזר על פכים קטנים". והנה ההבדל בין שם ישראל (541) לשם יעקב (182) הוא פכים קטנים (359). כך מצאתי כתוב בספר "ברכת אשר", הלא דבר הוא.

והנראה לעניות דעתי לפרש בס"ד בהיות ישראל בארצו – בשם ישראל יכנה. אך בחוצה לארץ יכונה בשם יעקב אשר עקב את אחיו ותעודתו היא להיות בארץ, ויציאותו לחוצה לארץ היא בשביל ללקט ניצוצות לפכים קטנים, וזה נרמז ביעקב שאחרי שעבר את מעבר יבוק ונכנס לארץ הקודש, שב וחזר.