על יהודה אני סומך. נקודה.

יהודה בני חכם הוא. יצא כמוני, כמו אבא שלו. יודע לקחת אחריות.


חבל שהוא לא נולד בכור!


אל תדברו אִתי על ראובן. אני לא מרוצה ממנו. הוא פזיז באישיותו. הוא ניסה לשכנע אותי שאשלח את בנימין אתו למצרים כדי לרַצות את המושל המוזר שישחרר את שמעון. כך אמר לי: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" (מב, לז). ככה מדברים על ילדים? כל חיי מסרתי נפשי על ילדיי, לא העליתי בדעתי מעולם להשתמש במילים בוטות שכאלו על ילדים.


יהודה זה סיפור אחר. הוא יודע לדבר ולעשות. בראשית דבריו הוא התחיל בטון הגיוני: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ" (מג, ח). במילותיו יש אחריות כלפי אביו, כלפי אחיו וכלפי כל נכדיי. באמת מה עדיף שכולנו נמות?


הוא קנה את אמוני כשאמר לי: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ" (מג, ט). רק להזכיר לכם, את המילים הללו הוא למד ממני. כך דיברתי עם סבא שלו, לבן הארמי, כשרדף אחרינו בדרכנו לכנען והאשים אותי בחוסר אחריות ונאמנות למשפחה ולמשק. ואני, שמסרתי נפשי על שניהם ביום ובלילה, השיבותי לו: "זה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ וְאֵילֵי צֹאנְךָ לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ. אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה" (לא, לח). יוסף טרוף טורף. יהודה ידאג שבנימין לא ייטרף.