ספר ההתקרבות

בפסוק הראשון של ספר ויקרא מתחוללת דרמה של ממש. יש התפתחות דרמטית בעלילה שהתורה מספרת: ה' קורא לאדם!

זו לא הייתה הפעם הראשונה אך בהחלט הקריאה הזו שונה מאוד מהקריאה הראשונה. הפעם הראשונה הייתה אחרי שאדם הראשון חטא ואכל מעץ הדעת אז ה' קרא לו "איכה". זו הייתה קריאה שמנכיחה ומבליטה את התרחקות שנוצרה בין ה' לאדם. יש בה קריאת צער: אייכה? מה עשית? למה נתרחקת?. בזוהר הקדוש מובא שאייכה הייתה קינת איכה שקונן ה' על האדם. (זוהר איכה בהתחלה). ומאז אדם הראשון עד משה רבנו אין קריאה ישירה של ה' לבן אדם. אפילו לאברהם קרא ה' באמצעות מלאך מן השמיים.

כאשר משה רבנו ניגש לראות מדוע לא יבער הסנה קרא אליו ה': "וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱ-לֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי". אך גם קריאה זו אינה הזמנה לקירבה. אדרבה, זו קריאת אזהרה "אַל תִּקְרַב הֲלֹם". עוד לא הגיעה השעה לכך.

בהר סיני שוב קורא ה' למשה אל ראש ההר ומשה עולה. אבל גם קרבה זו הייתה לשם התרחקות. ה' ציווהו להזהיר את העם שישמרו מרחק בסייגים והרחקות ולא יעלו בהר "הגבל את ההר וקדשתו".

זו האווירה המסיימת את ספר שמות. הנברא לא יכול להתקרב אל הבורא. "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

והנה, בתחילת הפרשה ה' קורא למשה בקריאה של חיבה. הפסוק הראשון מתחלק לשני חלקים: א) "ויקרא אל משה" - קירבה כתכלית בפני עצמה. ב) "וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור" – דיבור לשם העברת מסר לעם.

איך מתקרבים לה'? מה התנאי לכך שה' יקרא לאדם? במילה אחת: ענווה.

מהותה של הענווה היא ויתור ונתינת מקום לזולת. ואכן זו הייתה הפעולה הראשונה של הבורא כלפי העולם והאדם. כדי לברוא את העולם הקב"ה "צמצם את עצמו" -כלשון המקובלים- ונתן מקום עצמאי לעולם ולאדם. זה הסיפור הפותח את ספר בראשית.

בספר שמות האדם נדרש לצמצם ולוותר ממקומו לה'. ואכן ישראל מפנים את מרכז המחנה שלהם ומקדישים אותו לבניית המשכן לשם ה'.

בספר ויקרא ה' מגיע אל המשכן לפגוש את האדם. הוא עוזב את שמי השמיים ומצמצם שכינתו בין יריעות עזים ובדי ארון.

נחמה ליבוביץ ע"ה הבחינה שפרשת הקרבנות מתחילה במילה "אדם" ומסיימת בשם ה'. ללמדנו שהמרחק הזה עשוי להצטמצם על ידי הקרבן "אדם כי יקריב מכם". בהקרבת הקרבן האדם נכנע וקונה את מידת הענווה וזו היא שמקרבת אותו לה'. אם האדם לא יהיה עניו הקב"ה לא ישרה עמו. על הגאה מכריז הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד" (סוטה ה.). ולכך משה רבנו הוא האדם המושלם למפגש בין ה' לאדם, שהרי מידתו המרכזית של משה הייתה ענווה.

כאשר נצטווה משה לכתוב את הפסוק "ויקרא אל משה" הוא נרעד. איך יוכל לכתוב שה' קרא לו? הלא תיאור מכובד זה שמור למלאכי השרת שנאמר "וקרא זה אל זה"! נמלך משה בדעתו וכתב "ויקר" שהוא דרך מקרה, כמו שנאמר אצל בלעם "ויקר א-לוהים אל בלעם". וכדי שלא תהיה התורה חסרה במניין אותיותיה כתב את האות א קטנה וזעירא.

והאלף הזעירא הזו הפכה להיות ההקדמה הכי טובה לתורת הקרבנות: מי שרוצה להשיג את קרבת ה' שיתחיל מהאלף הקטנה בענווה והכנעה.