נאמנות ומוסר עבודה

יעקב אבינו עוד בטרם עבודתו אצל לבן הארמי היה בעל נאמנות ומוסר עבודה. התמונה הראשונה שנתגלתה לו בבואו לחרן הייתה באר חתומה באבן גדולה ושלושה עדרי צאן עם רועיהם רובצים. יעקב היה סבור שהרועים מבקשים לסיים את יום עבודתם מוקדם ומחוש הצדק שלו הוא נוזף בהם "לא עת האסף המקנה". אתם שכירי יום ולא השלמתם את עבודתכם ועליכם לעבוד עד שקיעת החמה.

הרמב"ם הביא בהלכותיו את יעקב אבינו כדוגמא לפועל נאמן במלאכתו, זאת חרף העובדה שבדרך כלל הוא נמנע מלהביא דוגמאות הלכתיות ממעשים שקרו לפני מתן תורה שאין למדין דין מקודם מתן תורה. וזו לשונו: "כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כחו שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד".

לבן לא פרגן ליעקב. גם כאשר הוא אמר "ויברכני ה' בגללך" לא היתה כוונתו להחמיא ליעקב. אדרבה, הוא טען שמקנהו פרץ בזכות רחמיו על יעקב ובזכות הצדקה שעשה עימו, ולא בזכות היצירתיות והעמל שהשקיע יעקב. עד הרגע האחרון הוא סירב להכיר בעובדה שחריצותו של יעקב גרמה להצלחתו ולעושרו. הוא הכריז "הצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי הוא". גם בני לבן לא אמרו תודה על העושר הרב שבא להם בזכותו של יעקב. אדרבה, הם רטנו "לקח יעקב את כל אשר לאבינו".

לבן לא רק שלא עמד בהסכמים עם יעקב אלא היה מנצלו ומקפחו. הוא ניסה להפוך את עבודתו של יעקב לעבדות. הוא לא חדל לשקר ולרמות והחליף את משכורתו עשרת מונים. ובכל זאת יעקב לא התיר לעצמו להפר את נאמנותו האישית. בזמנם, מנהג שוק העבודה של רועי הצאן מול בעלי הצאן היה שהצאן שהזדקנו נפלו לחלקו ולמאכלו של הרועה, ובפרט אם הרועה התרחק כדי למצוא מרעה דשן למקום שאינו יכול לקנות לו מזון. (חזקוני ועוד). לבן בעינו הרעה לא נתן ליעקב לאכול מצאנו. את זה הזכיר לו יעקב בתלונתו "ואילי צאנך לא אכלתי", גם את מה שהיה ראוי לי מצד מנהג המדינה לאכול לא לקחתי. בנוסף, יעקב שילם ללבן אפילו על צאן שנטרפה בניגוד להלכה הפוטרת את השומר שכר מאונסין, כפסוק מפורש "הטריפה לא ישלם". יעקב ראה את עצמו אחראי על הגניבות ביום ובלילה מבלי הפוגה ואף על פי שמותר לרועה להניח עדרו ולהיכנס לעיר בשעה שדרך הרועים להיכנס, הוא נשאר בשדה לחורב היום ולקרח הלילה. הרבה ממה שלבן ביקש בתנאי העבודה הפוגעניים שלו -יעקב הסכים בשתיקה ונתן לו יותר ממבוקשו. היו ליעקב את כל הסיבות לבעוט בלבן ולעשות דין לעצמו, אך נאמנותו ויושרו לא הניחו לו לעשות זאת. הוא לא הקל לעצמו ולא רימה את לבן וחלילה לא גרע מעבודתו מאומה. הוא עבד בעקביות, חריצות ומסירות כל השנים. וכדברי המדרש: "בנוהג שבעולם פועל עושה מלאכה עם בעל הבית שתים ושלש שנים באמונה, ולבסוף הוא מתעצל. ברם הכא מה הראשונות שלמות אף האחרונות שלמות, מה הראשונות באמונה אף האחרונות באמונה" (ילקוט שמעוני, ויצא, קכה).

כך הוא המוסר היהודי. העובד צריך להיות מוכתר בכתר "פועל צדק". התלמוד מוצא לנו פועל צדק כזה בדמותו של אבא חלקיה שלא השיב לברכת שלום של חכמי הדור בזמן שהיה עסוק בעבודתו בשדה כשכיר יום (מכות כד. תענית כג.). כדאי שנזכיר לעצמינו בימינו, שפועל צדק אינו נמצא ברשתות החברתיות בזמן עבודה. אינו מסמס ואינו לוקח הפסקות ללא צורך. גם הפסקה מהעבודה לצורך דתי אסורה אלא אם כן היא מעוגנת בחוק ומנהג המדינה.