יחסי האחווה המוצגים בספר בראשית התחילו בכישלון צורב ובקלקול היחסים שבין קין להבל. שני האחים הראשונים בעולם לא היו מסוגלים לדבר זה עם זה. חוסר התקשורת ומיעוט האחווה ביניהם הובילו לרצח שקיבל את הקרדיט "הרצח הראשון בהיסטוריה האנושית": "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו". למעשה התורה מספרת שקין לא אמר כלום להבל. הוא לא היה מסוגל להכיר בקיומו ולכך לא פנה אליו בדברים.
מכאן ואילך הוטלה על ההיסטוריה האנושית משימה ליצר אחים המסוגלים לדבר זה עם זה. את התיקון הזה ניסו לעשות אבותינו הקדושים כל אחד בתורו. אברהם שאף ליישם את האחווה עם לוט בן אחיו. אף על פי שאין הם אחים ביולוגים, עדיין הם היו אחים מבחינה אנתרופולוגית (חברתית תרבותית) שהרי שניהם יוצאי אור כשדים לשעבר, באו מאותה משפחה, עם קלסתר פנים דומה, והתייחסותם זה לזה היא כשל אחים. אך, למרבה הצער, החל לוט לנתק את עצמו מהמוסר ומהאחווה ולאברהם לא נותרה ברירה אלא להיפרד ממנו. וגם אז, בשעת הצעת הפרידה, הוא מזכיר לו "אנשים אחים אנחנו". לוט פונה לסדום ומנסה ליישם את האחווה עם אנשיה הרעים והחטאים לה' מאוד. הוא קורא לרשעים המתדבקים על דלתו ומבקשים לענות את אורחיו "אל נא אחי תרעו". אלו האחים החדשים שהוא בחר לעצמו. במילים אחרות הוא טימא את האחווה, וכתוצאה מכך נטמאה האחווה אצל זרעו עמון ומואב שלא גילו כל רגש אחווה כלפי ישראל ולא קדמו את פניהם במים ובלחם בדרך בצאתם ממצרים.
יצחק וישמעאל היו אחים מאב בלבד. גם אצלם האחווה לא הצליחה. ישמעאל התעלם מקיומו של יצחק ולא דיבר עמו. היה יורה חיצים כלפי יצחק ומיתמם "הלא משחק אני".
עשו ויעקב היו לכאורה אחים קרובים יותר, הם אחים מאב ואב, ותאומים שהייתה להם שהות משותפת ברחם אחד. אך גם אצלם האחווה נכשלה, עשיו שמר טינה ואמר בליבו "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי".
תיקון האחווה מתחיל בבית יעקב. האחים מקנאים ביוסף ובחלומותיו. לדינה הם גילו אחווה במסירות נפש. שמעון ולוי אחי דינה באו על העיר אשר טימאו אחותם ויהרגו כל זכר. אבל כלפי יוסף אינם מסוגלים לגלות אחווה "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". ועם זאת עם כל הקושי והמשטמה, יוסף מתגבר ומתקן את מידת האחווה בין האחים. לכך הוא נועד בעצם הולדתו. כל האחים נקראו על שם המתח שהיה בין האחיות רחל ולאה: ראובן נקרא על שם תקוותה של לאה שראה ה' בעוניה ומעתה יעקב יאהב אותה מרחל. שמעון שמע ה' כי שנואה אנכי. לוי נקרא על שם הניצחון על רחל "עתה הפעם ילווה אישי אלי" ולא לאחותי. ביהודה לאה מודה לה' על שניצחה את רחל אחותה. כאשר נולד יוסף אמרה רחל "אסף אלוהים את חרפתי" אך במקום לקרוא את שמו אסף היא קראה לו יוסף "לאמור יוסף השם לי בן אחר". יוסף הוא הילד הראשון שנקרא על שם האח הנוסף שעתיד להיוולד. בירור האחווה בבית יעקב היה חד ונוקב ובתחילת דרכו גם מלא במשטמה, אך במבחן התוצאה האהבה ניצחה. הדו שיח בין יוסף לאחיו נוחל הצלחה "ואחרי כן דיברו אחיו אתו" סוף סוף יש אחים המסוגלים לדבר זה עם זה ולומר שלום.
והנה, בתחילת הפרשה יעקב מעדיף שוב את האח הקטן על פני הבכור כשהוא מניח את יד ימינו על ראש אפרים הקטן. וכבר היה נראה ששוב חוזרת הטעות שגרמה לכל קלקולי האחווה שבספר בראשית. אך ראו זה פלא! מנשה הבכור לא קינא באפרים אחיו הקטן. אפשר להכריז שהתיקון הצליח. סוף סוף יש אחים שלא מקנאים זה בזה אף על פי שהקטן הועדף. עתה אפשר לסיים את ספר בראשית ויעקב יכול להיפטר לעולמו בלב רגוע. בנקודה זו מסתיים ספר בראשית ונולדת זהות ישראל.
בתחילת ספר שמות משה יוצא אל אחיו ורואה בסבלותם. ראייה זו והכרת האחווה המשותפת לו ולהם הכשירו אותו להיות מושיעם של ישראל. גם אהרן, אחיו הגדול של משה, אינו מקנא בו. אדרבה, הוא שמח בליבו בגדולתו של אחיו.
אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ יַעְזֹרוּ וּלְאָחִיו יֹאמַר חֲזָק. חזק חזק ונתחזק!
(מתוך שיחתו של הרב).
コメント