יש לנו מגדל וראשו בשמיים. כשמביטים עליו מלמטה הראש מסתחרר, הראייה מתערפלת. מי שנושם את אוירו מלמעלה שוכח מהעולם.
החברים סביבי מדברים גבוהה גבוהה; אנחנו מרכז העולם. רעיון אחד תופס את כולם: שפה אחת ודברים אחדים. אחידות ולא אחדות. המעמד האישי נשחק ונמחק. המגדל הוא אופיום להמונים. אדם נולד ומת וכל חייו סובבים סביב חדשות המגדל. אין לאדם זמן לעצמו ובטח לא לזולתו. כשלבנה נופלת ונשברת החברים עצובים. לבנה שנשברה אין לה תחליף. כשפועל נופל ומת, תוך שניות עולה פועל אחר במקומו.
חומת העיר סוגרת עלינו מכל עבר. אי אפשר לברוח. בראש המגדל יש פקחים שבודקים שכולם נוהגים את אותו המנהג. שאף אחד לא מבטא משהו ייחודי משלו. הכבשן במרכז העיר נועד למי שיפר את האחדות.
לא מזמן הצליח אשור לברוח מכאן. אשור מאמין בחופש המחשבה. הוא בנה את נינווה ואת רחובות עיר. בשונה מהעיר המחניקה שלנו בעירו יש רחבות אופקים. אשור מאמין שאפשר להתחיל מחדש. אפשר לשוב לאלהים. זה המוטו של הערים שלו.
היום פגשתי פנים בפנים את הפועל שעלה לפני כשהלבנה על כתפו. בפעם הראשונה מזה שנים מישהו מסתובב ומביט בזה שנמצא מאחריו. קוראים לו אברם. תמיד הוא שותק. היום הוא ממלמל "לא יכול להיות שזה מרכז העולם. לא הגיוני". וחזר להתעטף בשתיקתו.
Comments