מידות בפרשה / ענווה

בתוך דבריו וויכוחו של אברהם עם הקב"ה על הצלת סדום, הוא מבטא את ענוותו בצורה מופלגת: "הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני ואנכי עפר ואפר". ביטוי זה התפרש על ידי רבי יוסף דב סולובייציק, בעל 'בית הלוי' שאברהם אבינו התכוון לבטל את עצמו לחלוטין, מצד העבר ומצד העתיד, שכן לעפר אין עבר (גם אם יש לו עתיד, שהרי אפשר לגבלו ולבנות בו) ולאפר אין עתיד (גם אם בעבר, קודם שנשרף ונעשה אפר, היה לו ערך).


הרב יוסף חיים מבגדאד דרש את הפסוקים המתארים את קימת אברהם אבינו לקראת אורחיו, כתרגילים ודרכים לקניית מידת הענווה. נביא מעיקרי דבריו בתוספת  מעט נופך:


וישא עיניו וירא – על האדם להביט למעלה, על אנשי מעלה הגדולים ממנו. לא כדרך הגאוותנים המביטים מלמעלה ללמטה, ומתנשאים על הפחותים מהם. הבטת הגאוותן בפחותים ממנו בהתנשאות ממלאת את לבו בהרגשת שלמות וגאווה. אך אם ישא את עיניו לגדולים ממנו אז יבין ויראה שיש לו עוד הרבה מה ללמוד ומה לתקן.


והנה שלשה אנשים נצבים עליו – הגמרא במסכת חולין (דף פט.) מדגישה את ענוותנותם של שלשה אישים: אברהם משה ודוד. שלושתם קבלו גדולה וכבוד מאת ה' ובכל אופן המעיטו את עצמם ואחזו במידת הענווה. אברהם אמר על עצמו "ואנכי עפר ואפר" משה אמר "ונחנו מה" ודוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש". אם אדם ירצה לזכות במידת הענווה יש לו שלושה אנשים ללמוד מהם. הם יהיו תמיד "נצבים עליו" לעזרו ולסייעו.

וירא וירץ לקראתם – יוכיח בגופו ובזריזותו שרצונו וחשקו להידבק בצדיקים ובמידותיהם הטובות. כאשר העניו רואה דבר הדורש תיקון הוא ממהר ואומר "הנני". ואמרו חכמים "הנני" – לשון ענוה ולשון זריזות. המיידיות, הנכונות להירתם לכל דבר טוב, והזריזות בעשייה – אלו הם מסימני העניו.


מפתח האוהל וישתחו ארצה – כדי לעורר בעצמו את השפלות והענווה, מול היצר המבקש להשתרר ולהתגאות צריך האדם לזכור שני פרקים מרכזיים בחייו: האחד הוא  "פתח האוהל" – תהליך לידתו ויציאתו מאוהל אמו. "דע מאין באת? מטיפה סרוחה". והשני "וישתחו ארצה" – אחר פטירתו, כאשר גופו שח ושב לעפר,  "ולאן אתה הולך".


ואפשר לפרש "מפתח האוהל" – ההיפתחות של אדם כלפי זולתו, שמתאפשרת רק על ידי ענווה. הגאה הוא סגור בעצמו ואינו נפתח אל זולתו וסביבתו. הוא סבור שכל הטוב נמצא בו ואין לו מה ללמוד מאחרים. "וישתחו ארצה" – זה הביטול שיבטל עצמו כמו הארץ. וכמו שאנו מזכירים בתפילה "ונפשי כעפר לכל תהיה".