מה עושים מחוץ לתיבה?

יוצאים מן התיבה אחר מבול שוצף. עולם שלם נעלם כלא היה. כל אחד מהיוצאים מתמודד בצורה שונה מטראומת פיגוע הדריסה הגדול שמָחָה את היקום: נֹח מאבד את הראש: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה", הכי נוח להתנהג כמו נח; לאבד את הראש, לפעול מהבטן הרכה הכואבת את כאב המכה. להתגולל ברחובות או להשתכר באוהל.


חָם מאבד את הראש לצחוק וקלות ראש המרגילים אותו לערווה. הוא מתמכר ליצריו האפלים. דחפים נמוכים משתלטים עליו בדרכו לשבירת המוסכמות המוסריות.


שֵׁם יוצא מהתיבה ומקים את הישיבה "וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם". שֵׁם מבין שהעולם לא יכול להתקיים מעתה בלי ישיבה. בלי יישוב הדעת. בין תלמידיו היה יעקב אבינו שלפני צאתו לחרן נכנס ללמוד בבית מדרשם של שֵׁם ועֵבֶר ארבע עשרה שנה. מהם למד יעקב על איזה בסיס יש להקים את האומה הישראלית; אחריות ויישוב דעת. שֵׁם היה בתיבה מעופשת, מקום דחוק עם חלון קטן. משהרגיש במחנק, קרא לנפשו שתצא מן התיבה, שתשחרר ממסגרה ומבצריה.


ה' ציווה לנח אחרי צאתו מהתיבה: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". לאמור: אני אתעסק ברוצחים, אבקש את דם הנרצחים. אתם תתעסקו בחיים והמשכם על הארץ.