מה הטעם בזה

שלושה קרבנות יש בפרק ח המספר על תחילת עבודת ימי המילואים. פר חטאת אחד ושני אילים, אחד לעולה ואחד למילואים.

שלוש פעמים "וישחט" נאמרו בפרקנו, כל אחד מהם מוטעם בטעם שונה. הם אתגר לבעל קורא. סבי חכם גרג'י יאיר זצ"ל נתן לי בהם סימנים. המילה 'ראש' החוזרת בפרקנו רומזת לטעמי המילה וישחט לפי סדרם: ראש בראשי תיבות רביע אתנח שלשלת.

אולי אפשר לדרוש בזה: פר החטאת בא ככפרה על חטא העגל שהוא פר. רביע הוא טעם גבוה. החטא נובע מתוך גבהות הלב.


איל העולה מוטעם באתנח. העולה הוא הקרבן המושלם, האידאלי. לפני עלייה צריך אתנח. עצירה. להתבונן ולחשוב במנוחה. לא להרוס לעלות אל ה'.

איל המילואים מוטעם בשלשלת. המילואים הם ימי ההשתלמות. השלמות האמִתית שבמעשה האדם היא כשהעושה מתבונן במעשה לפני שנעשה, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה", ומתבונן בהשתלשלות שאפשר שתיוולד ממעשהו.

פוסטים קשורים

הצג הכול

להגיע לאיזון הנכון

החֵלב והדם אסורים באכילה אך הם מוּעלים ומוּקרבים על המזבח. החֵלב והדם הם הפכים. החֵלב הוא כבד, שומני, מה שמכביד על האדם ומוליד בו עצלות. הדם הוא קל, רץ וזורם. מה שמוליד בנו את הזריזות. העצלות והזריזות

מדרש קצר ולעניין

כאשר אדם מקריב קרבן לה' הוא למעשה משיב מקצת ממה שחננו ה'. אין תכלית הקרבן לרושש את האדם חלילה, אלא לתת לו את האפשרות להתקרב אל מי שהעניק לו. לכך התורה מאפשרת לכל אדם להקריב ולהתקרב איש איש לפי יכולתו.