מדרש קצר ולעניין

כאשר אדם מקריב קרבן לה' הוא למעשה משיב מקצת ממה שחננו ה'. אין תכלית הקרבן לרושש את האדם חלילה, אלא לתת לו את האפשרות להתקרב אל מי שהעניק לו. לכך התורה מאפשרת לכל אדם להקריב ולהתקרב איש איש לפי יכולתו. ובלשון עסקית נאמר שיש כמה "חבילות התקשרות" לפי הכיס והיכולת. על זה אמרו במדרש:


"רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חָס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָמַר לָהֶן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לְהָבִיא קָרְבָּן יָבִיא מִן הַבָּקָר (ויקרא א, ג): אִם עוֹלָה קָרְבָּנוֹ, וְאִם לֹא מָצָא מִן הַבָּקָר, יָבִיא כֶּבֶשׂ (ויקרא ג, יז): אִם כֶּבֶש, וְאִם לֹא מָצָא מִן הַכְּבָשִׂים, יָבִיא מִן הָעִזִּים (ויקרא ג, יב): וְאִם עֵז, וְאִם לֹא מָצָא מִן הָעִזִּים יָבִיא מִן הָעוֹפוֹת (ויקרא א, יד): וְאִם מִן הָעוֹף, וְאִם לֹא מָצָא מֵהָעוֹף יָבִיא סֹלֶת (ויקרא א, יד): סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד."


ועלולה מחשבה להתגנב אל הלב ש"החבילה" של מנחת סולת אינה מעולה וחשובה כמו החבילות של העשירים. לכך המדרש מדגיש שיש לה מעלה גדולה: היא מתפרסת לשתי הקרבות ומי שמקריב אותה נחשב לו כאילו הוא מקריב מסוף העולם ועד סופו: "וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת אֵינָן בָּאִים חֲצָיִּים וְזוֹ בָאָה חֲצָיִּים (ויקרא ו, יג): מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל מִי שֶׁהוּא מַקְרִיב אוֹתָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא מַקְרִיב מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי א): כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם, וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי, וּמִנְחָה טְהוֹרָה".


פוסטים קשורים

הצג הכול

מה הטעם בזה

שלושה קרבנות יש בפרק ח המספר על תחילת עבודת ימי המילואים. פר חטאת אחד ושני אילים, אחד לעולה ואחד למילואים. שלוש פעמים "וישחט" נאמרו בפרקנו, כל אחד מהם מוטעם בטעם שונה. הם אתגר לבעל קורא. סבי חכם גרג'י

להגיע לאיזון הנכון

החֵלב והדם אסורים באכילה אך הם מוּעלים ומוּקרבים על המזבח. החֵלב והדם הם הפכים. החֵלב הוא כבד, שומני, מה שמכביד על האדם ומוליד בו עצלות. הדם הוא קל, רץ וזורם. מה שמוליד בנו את הזריזות. העצלות והזריזות