מדרש קצר ולעניין

המעבר בין ה' לאלוהים בפסוק הראשון בפרשתנו מלמד על שינוי היחס כלפי משה. שם יקו"ק מבטא רחמים ושם אלוהים מבטא את מידת הדין. בסוף פרשת שמות התלונן משה "למה הרעות לעם הזה? למה זה שלחתני?" "וְעַל דָּבָר זֶה בִּקְּשָׁה מִדַּת הַדִּין לִפְגֹּעַ בְּמשֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה, וּלְפִי שֶׁנִּסְתַּכֵּל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבִּשְׁבִיל צַעַר יִשְׂרָאֵל דִּבֵּר כֵּן חָזַר וְנָהַג עִמּוֹ בְּמִדַּת רַחֲמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' " (שמו"ר ו). המדרש רואה בהתנהלות משה כמעשה סכלות; הרי הקב"ה גילה לו את סדר הדברים שיהיו והודיע לו שפרעה לא ישלח את ישראל על נקלה, ובכל זאת, אעפ"י שמשה יודע את התסריט מראש הוא נשבר למראה סירובו של פרעה ולקול מחאת שוטרי ישראל.


נראה לומר שבזה מתבטאת גדולתו של משה: הוא יודע מה הולך להיות בעתיד אך ההווה כואב לו ומתוך הכאב הוא צועק. הוא יודע שה' צודק בכל דרכיו אך הוא זועק את זעקתם של ישראל. כך הייתה דרכם של נביאי ישראל שלא לשתוק לנוכח הסבל אלא לשאול על הנהגתו של הקב"ה. דרך זו לא הובילה אותם לכפירה אלא אדרבה חיזקה את אמונתם. אמונה גדולה היא לערער ולא לקבל את הסבל והרוע בהכנעה. מאמינים גדולים עומדים ושואלים את ה' על מידת הצדק המלווה את הסבל ומבקשים ומתחננים לפניו שהעולם יהיה טוב יותר. זו אמונתה של היהדות. זו מורשתם של אברהם משה וירמיה.


דברים קרובים השמיע הסופר עמוס עוז שהלך השבוע לעולמו בספרו האחרון "שלום לקנאים": 


"אפילו בדורות האחרונים היו רַבִּיים חסידיים שתבעו את האל לדין תורה, שיבוא ויתייצב לפני בית דין רבני וינסה להצדיק את כל הדברים הנוראים המתרחשים בעולם הזה. האל, כמובן, אינו מתייצב לפני הרבנים, אבל הזימון המטיל על אלוהים להופיע לדין תורה עדיין תקף. עדיין הרבנים יושבים וממתינים לו בבית דין של מטה. שיבוא להצטדק, שייתן פשר לסבל ולעוול. שיסביר סוף סוף "מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו". כחוט השני עוברת המרדנות הזאת בדברי ימי עם ישראל: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" "עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו?"